נסים קריספיל - סיביר, מסע ברכבת הטראנס סיבירית:
ברכבת הטראנס סיבירית מיקטרינבורג לולדיווסטוקצילו...: "ברכבת הטראנס סיבירית מיקטרינבורג לולדיווסטוקצילום: נסים קריספיל למה סיביר'סיביר' של ילדותי, הייתה מילה נרדפת למקום הכי קר בעולם. למרחבים ..."
יום שני, 19 ביולי 2010
מסע אל הכפר ברגוזין
צילום: נסים קריספיל
נסיעה לברגוזין
למחרת היום, עליתי על האוטובוס הנוסע לברגוזין, 400 ק"מ של דרך..אוטבוס רוסי בן למעלה מ – 30 שנה שסלילי הקפיצים שלו נדבקו זה לזה והפכו לגורמי זעזועים במקום בולמי...הדרך עצמה הייתה ברובה הגדול בתהליך שיפוצים. זרועה בורות ומהמורות. קטעי האספלט גם הם היו סדוקים ומחוררים. הדרך עצמה חוצה יחידות נוף מדהימות, נשענת על אגם הבייקאל ומתרחקת ממנו חליפות. המקום היחידי שנמצא לי באוטובוס המקרטע, היה על הכיסא האחורי היושב על הגלגל האחורי ימני. מיותר לציין שהייתי ברומטר הזעזועים של מהמורות הדרך. כמו בארץ, הדרך נמצאת בתהליך של שיפוצים, אבל במהלך כל הנסיעה , לא ראיתי ולו פועל אחד או כלי כבד אחד העובד על הדרך. חנייה ראשונה הייתה בערך באמצע הדרך במסעדה כפרית. לפניה היו שתי חניות קצרות לכאלה שהשלפוחית לחצה להם. הן היו בשולי היער ומה שזכור לי מהן היה מחזה מרהיב של אלפי פרפרים שנחתו על הקרקע סמוך למקור מים ויצרו מרבד ססגוני וענק של פרפרים ובחניה השנייה מכת יתושים טורדניים ועוקצניים שבמהלך 10 דקות של חנייה, לא הותירה ולו חלקה אחת בגופי שלא עקצה. מכל מקום, נכנסתי למטבח וצילמתי תבשילים מסורתיים שגם אכלתי מהם. באוטובוס שהיה מלא עד אפס מקום, נסעה עלמה אחת עם סבתה וחתול חמוד שנח במהלך כל הנסיעה על זרועותיה. אם בוריאטית ותינוקה, נכה על קביים, כמה עלמות צעירות ונאות שסרקו אותי הזר במבטיהן, 4 נערות צעירות שישבו סמוך אלי בספסל האחורי. הנערות ירדו באחת מתחנות הדרך ונוסעים שישבו בצפיפות רבה בקדמת האוטובוס עברו להתרווח מאחור. ביניהם היה הכומר פטרוס, חביב מראה שקומתו בינונית, פניו טובות ועגולות והוא גלגל אנגלית טובה. פטרוס הגיע מלוטביניה, קול קורא הנחה אותו לבוא ולשרת בקודש בברגוזין מטעם הכנסייה האוונגליסטית. תחילה הוא התיישב באולאן אודה וזה היה לפני כ- 11 שנה. שם הוא הכיר את אשתו, בוריאטית, בת המקום. הוא ייסד שתי כנסיות קטנות אחת בברגוזין והשניה באוסט ברגוזין. דברנו על הא ועל דא והוא סיפר לי בין היתר שיש עדיין יהודים בברגוזין וגם בית קברות יהודי. שבברגוזין יש כ – 6000 תושבים, שהוא חזר השנה מטיול משולב במצרים ובישראל ואף זכה לטבול בים המלח. צאן מרעיתו מונה כ- 20 איש. השיחה אתו עידנה מעט את טלטולי הדרך. החנייה הבאה הייתה באוסט ברגוזין היושבת על הגדה המערבית של נהר ברגוזין הנשפך לבייקאל. כדי לחצות את הנהר ולהמשיך לברגוזין, השלטונות בנו כאן מעגנה ממנה יוצאת רפסודה הנגררת על ידי גוררת קטנה. האוטובוס עלה על הגוררת והנוסעים התבקשו להיכנס למיכל ברזל שעמד על הגוררת, אבל איש לא שעה לבקשת האחראים. כולנו עמדנו מחוץ למיכל וצפו על הדרך. במקרה של טביעה , כך ספרו לי המקומיים, מיכל הברזל אמור לצוף על פני המים ולהציל את הנוסעים. בחלוף רבע שעה הגענו לגדה המזרחית של נהר ברגוזין. אחו ירוק קידם את פנינו ובו פרחו מיני אירוסים כחולים. נותרו לנו עוד כ- 50 ק"מ עד לכפר ברגוזין, דבר של מה בכך, אחרי החצייה הרוטטת שעברנו.
צילום: נסים קריספיל
הכפר ברגוזין
האב פטרוס שהיה מותש גם הוא מדרך החתחתים, הואיל בטובו להוביל אותי לאכסניה מקומית וחביבה שנבנתה בחצרו של איכר מקומי שגר לא רחוק ממרכז הכפר. היא הזכירה לי בצורתה צימר טיפוסי – גלילי. 1000 רובל ללילה, יש בה מטבח מאובזר, שירותים ומקלחת. התמקמתי ובחרתי לישון קמעא. עם שהתעוררתי, יצאתי לשוטט בסמטאות הכפר, מהר מאוד גיליתי שהוא משתרע על שטח נרחב ויכול שיקרא עיירה, אבל הוא כפר, כפר ענק. שוכן על גדתו של נהר ברגוזין. הנהר ידוע כנהר השלישי בעוצמת מימיו הזורם לימת הבייקאל. במקום בו נשפך הנהר לבייקאל נוצר מפרץ הנחשב לגדול שבמפרצי האגם וגם שטחים ענקיים של ביצות. הכפר ברגוזין שוכן בליבה של שמורת טבע שהוכרזה כשמורה כבר ב- 1916, כדי להציל ולהגן על נכסי טבע יקרים. שטחה של השמורה הוא 2482 קמ"ר. מקור השם ברגוזין הוא בשמו של שבט מונגולי בשם ברגוט - Bargut שחי כאן בעבר. מחולק על – ידי דרכי אורך ורוחב לרחובות. הדרך המרכזית החוצה את הכפר נשענת על הנהר ולאורכה ממוקמים מבני ציבור, חנויות, בנקים וכנסיה. הליכה של כמחצית הק"מ מהכנסייה לפאת מזרח, מביאה אותי לבית הקברות היהודי של ברגוזין. הוא בנוי בשכנות לבית הקברות הנוצרי ואלמלא הסממנים היהודיים המאפיינים את בית הקברות היהודי, קשה היה להבדיל ביניהם. בצידו המערבי היו פזורות מצבות כורכר עתיקות, חלקן מקושתות וחלקן מהודרות – בצורת עמוד. גליל עם מסד מרובע ועליו חרוטות אותיות עבריות. על אחת המצבות הייתה חקוקה מנורת שבעת הקנים ששיכורים או נערים ניתקו אותה מהמסד והפכו אותה. בכר הדשא שבינות למצבות רעו עיזים שחורות ולבנות. על אחת המצבות מצאתי את השם "נובומייסקי" . השם העלה באחת מתהום הנשייה ספר מאובק שרכשתי בחנותו של שטיין הזקן שנשענה על היכל שלמה שבירושלים, בימים בהם הדרכתי בבית ספר שדה הר גילה. "מימת הביקאל לים המלח" כך נקרא הספר אותו כתב משה נובומייסקי. הספר מגולל את פרשת חיו של האיש שעתיד היה להשפיע יותר מכל אדם אחר על פיתוחו של ים המלח. משה נולד כאן בכפר ברגוזין, השוכן סמוך לחופה המזרחי של ימת בייקאל שבסיביר הרחוקה.
צילוםף נסים קריספיל
משה נובומייסקי
משפחת נובומייסקי הגיעה לברגוזין כפי שהגיעו יהודים רבים לסיביר במהלך המאה ה-19. אבות המשפחה הוגלו לשם בעקבות חששו של המשטר מניסיונות הפיכה והתנגדות של גורמים מהפכניים. העובדה שיהודים ולא יהודים נשלחו לאזור הקשה הזה חיברה בין אנשים בעלי זהות דתית לנעדרי זהות ויצרה תרבות של שותפות גורל והתמודדות עם תנאי מחיה קשים מנשוא. סבו של משה צעד ברגל מזרחה במשך 4 שנים עד שהגיע למקום שהשלטון הועיד לו ואולי המצבה הזו היא מצבתו. אביו וסבו של משה עסקו בכריית זהב במכרות שהיו מרוחקים מברגוזין ובתום לימודיו הוא נרתם לפיתוח המכרות של אביו. בשנת 1906, כשהוא בן 33, שמע נובומייסקי לראשונה על ים המלח ועל אוצרות האשלג שבו . ב – 1911 הוא יצא למסע בארץ ישראל . יעד מרכזי במסעו היה ים המלח, זה היה בחודש יוני והאגרונום אהרונסון שפגש בו אמר לו " אדם כמוך, הבא מאקלים צפוני, יסכן את חייו אם ירד לשם בעונת שנה זו". 4 שעות רכב על עגלה שהייתה רתומה לסוסים והגיע ליריחו ומשם עשה את הדרך רגלית עד לחוף ים המלח. "נזדמנתי להרבה מקומות שוממים ונשמים, אבל נוף כזה לא ראיתי מימי" כך כתב בספרו. נובומייסקי עסק במדידות ואיסוף דגימות ממי הים ומחופו, עלה לנבי מוסא שם בחן את שכבות הסלע השחורות עתירות האנרגיה ומדיפות ריח נפט עז – הביטומן ממנו חשב לייצר אנרגיה זולה. בתום המסע הוא שב למולדתו.
.jpg)
בתעדו את ילדותו בברגוזין שבסיביר, מלווה נובומייסקי את הקשיים והמרחקים בתיאורים של אהבה לנוף ולעוצמות הטבע, לא פחות מתיאור בני האדם - בני האזור המקוריים, אנשי השבטים והמגורשים. קרופוטקין שנועד לגדולה כקצין בצבא הרוסי ונחשב עד היום לאחד ממייסדי האנרכיזם השפיע עמוקות על נובומייסקי הצעיר. הוא ראה בו סמל לרוח סיביר הרחוקה, בין היתר בשל מסע מחקר ארוך שעשה האיש לאחר שהפנה עורף לקריירה הצבאית שלו ונקט בעמדה מתנגדת לא רק לשלטון העריצות, אלא לכל צורה של ארגון הכופה את עמדותיו על הפרט. קורפוטקין פיתח גישה מדעית שחלקה על עמדותיו של דארווין, שקבע כי החזק שורד. במחקריו קבע קרופוטקין כי הסולידאריות היא חלק מהטבע, וכי העזרה ההדדית היא כוח לא פחות חשוב וחזק בטבע מכוחות הברירה הטבעית והמאבק.
לא מפתיע שנובומייסקי הצעיר זכר את קרופוטקין ואת עמדותיו כחלק מהתרבות עליה גדל. כך הרגישו וחשבו רבים מבני סיביר, צאצאי הגולים ומבשרי המהפכה. לא פלא שגם נובומייסקי מצא עצמו בהמשך מוגדר כאויב המהפכה ונאלץ לעזוב את רוסיה. ב – 1917 מת אביו במהלך מסע ארוך שעשה מהמכרות לבית. ב- 1919 הוא ברח מרוסיה והגיע לארץ. 10 שנים נדרשו לו כדי לקבל זיכיון להפקת מחצבים מים המלח.
השנים הראשונות היו קשות מנשוא. השמש היוקדת בקיץ, הזבובים, הברחשים, זבוב החול שעקיצתו הותירה צלקות על עור הגוף, המלח שצרב את הפצעים ושיטפונות החורף.
איש המכרות מסיביר שחלם להפוך את יזמותו הכלכלית למנוף לשינוי המזרח התיכון נפטר בבדידות מזהירה ב -1961 כשהוא נושא על גופו צלקות רבות ולא רק בעטיו של זבוב החול, אלא בשל התנהלותה המבישה של המדינה. ועדת חקירה שמונתה על ידי דויד בן גוריון לבחון את ההתרחשויות בים המלח לפני מלחמת השחרור, העמידה את נובומייסקי מול מציאות קשה. חברי הועדה, ביניהם יהודה אלמוג, ראו ערך בריכוז השליטה במשאבי הטבע בידי המדינה. הועדה קבעה כי נובומייסקי כשל בניהול אוצרות ים המלח וכי אין להעניק לו שובו את המושכות . הועדה אף ציינה כי נובומייסקי לא פעל נכון מבחינה תעשייתית וכלכלית וכי ניהל את המפעל באופן לא מיטבי. בשנת 1952 נרכשו על ידי מדינת ישראל זכויות הייצור בים המלח מידי חברת האשלג שהקים. כך תמו ניסיונותיו של נובומייסקי להקים מחדש את חברתו ואת מקומה של חברת האשלג הא"י תפסה חברה ממשלתית חדשה, "מפעלי ים המלח".
כך נפרד האיש שבחלומו ובכישוריו יצר את התעשייה של ים המלח ממפעל חייו. בן 87 היה במותו.
חיים של סערות, מהפכות ומלחמות מעורבים בפריצת דרך, בתעוזה, ביצירה ובהתמודדות עם כוחות טבע קיצוניים הסתיימו להם. מכפר קטן בסיביר הרחוקה, ממכרות זהב שהיו רחוקים יותר מהקצה של העולם. ממדרגות הקור הנמוכות ביותר בעולם אל מדרגות החום הגבוהות ביותר בעולם. מפסגת היצירה בחיים אל המקום הנמוך ביותר בעולם – תרתי משמע. האיש, האגדה והחלום נטמנו יחד בבית הקברות טרומפלדור שבתל אביב. הנחתי אבן על המצבת ונעתי לעבר מרכז הכפר
הכנסיה של פטרוס
מרכז הכפר מהווה את הגרעין הקדום של ברגוזין. במקום בנק השוכן בצריף עתיק בן קומתיים. המקומיים מספרים שהכסף היה מגיע לבנק באוניה שעגנה סמוך למנהרה שהובילה מהנהר עד לבנק. מרחק של 80 מ' לערך . דרך המנהרה הובילו את הכסף בבטחה עד לכספת הבנק. על כל בית עתיק טרחו התושבים להציב שלט מאיר עיניים המספר את תולדותיו.
לעת ערב, סרתי לכנסייה הקטנה של פטרוס השוכנת ברחוב גאגארין מרחק של כ – 1 ק"מ מה"גסטניצה" – האכסניה. מצאתי את פטרוס כשהוא עובד בגינת ביתו. הוא הזמין אותי להיכנס לכנסיה. הכנסייה , מבנה עץ פשוט, אולם קטן שספסלים וכיסאות מסודרים בו. תיבה קטנה עליה מתפלל פטרוס וצלב פשוט התלוי לנוכח המתפללים. צנועה ביותר, ביחס לכנסיות הרוסיות אורתודוקסיות המצועצעות ומקושטות.. על ספסל אחד מספסלי האולם הניח פטרוס שרפרף עץ ועליו את הלפטופ שלו. הוא הציע להראות לי את המסע המצולם שלו במצרים ובישראל. בין הצילומים היו כמה מרהיבים שצולמו ביום שירד בו שלג בירושלים. פטרוס מחלק את השבוע שלו לשניים . מחצית השבוע אצל צאן מרעיתו בברגוזין ומחצית השבוע באוסט ברגוזין.. נפרדתי מפטרוס והודיתי לו על הכנסת האורחים הצנועה. מביתו צעדתי לעבר מלון בייקאל. הממוקם בלב הכפר. מלון חדש. איתרע מזלי ליפול על חגיגת יום הולדת שנערכה במסעדת המלון וחבורת החוגגים הזמינה אותי להצטרף לחגיגה. הוודקה נשפכה שם כמים ואני השתדלתי בנימוס רב להתחמק משתייה שנמזגה חזור ומזוג לתוך הכוסית שלי. בעל השמחה סיפר לי באנגלית עילגת על יהודיה בשם נלי איזראילובנה שעדיין חיה בברגוזין והייתה המורה שלו לפיסיקה.
היהודייה האחרונה
למחרת היום הלכתי לחפש אחר נלי איזראילובנה. התושבים הנחו אותי לקצה המערבי של הכפר לרחוב קטן המצטלב עם הנהר. היא פתחה לי את דלת ביתה והושיבה אותי בפרוזדור קטן שהיה בין המטבח לחדרים. היא הגישה לי תה ולחמניות מעשה ידיה שהיו ממולאות במעין ריבה . נלי, אישה כבדת גוף, בת 73, סובלת מבעיות בברכיים ומתקשה לעמוד., הייתה מורה שנים רבות, לימדה דורות רבים של תלמידים. עיניים טובות וחכמות. נשואה לרוסי שמבלה את רוב זמנו בעבודה בגינה. הצלחתי לתקשר איתה באמצעות מילון. היא סיפרה לי על עוד 10 משפחות יהודיות הגרות בכפר. שבית הקברות היהודי שבקרתי בו הוא העתיק והחדש נמצא על הדרך לאוסט ברגוזין, כ- 5 ק"מ מהיציאה של ברגוזין. נלי אמרה שאין לה כל עניין בלעלות ארצה, טוב לה כאן עם בעלה והיא רוצה לסיים את חייה כאן. הסבא והסבתא שלה קבורים בבית הקברות הישן והוריה בחדש. שאלתי על בית כנסת יהודי ונלי סיפרה שאין דבר כזה ובתקופת השלטון הקומוניסטי אי אפשר היה לנהל חיים דתיים. היו כאלה שהצליחו לשמור על מסורת בית אבא ולחגוג את מועדי ישראל, על שבת לא היה על מה לדבר. יהודים עבדו בברגוזין גם בשבת. ספרתי לנלי על המצבה ששזפה עיני בבית הקברות הישן ועליה היה כתוב נובומייסקי. נלי חייכה מפה לאוזן, חיוך שיש בו הרבה סיפוק וגאווה ואמרה לי שגאוות הכפר ברגוזין היא על משפחת נובומייסקי וכשמזכירים את השם ברגוזין, מעלים אותו בנשימה אחת עם המשפחה שתרמה נכסים רוחניים וחומריים ליישוב ולאזור. לא מעט בתי ספר וגני ילדים נבנו בכפרים הסמוכים מכספים שתרמה המשפחה. נלי מספרת שכשהובילו את גופת אביו של משה לקבורה ממכרות הזהב הרחוקים, כשהגיע הרכב לכפר הסמוך לנו, התעקשו תושבי הכפר לשאת את ארונו על כתפיהם דרך ארוכה עד לבית הקברות הישן. נפרדתי מנלי ואיחלתי לה בריאות ואריכות ימים. המשכתי לטייל בכפר והגעתי לבור המים המקומי שממנו נוטלים אנשי הכפר מי שתייה לביתם. המשאבה ממוקמת בתוך צריף קטן , לחיצה על כפתור מפעילה את המשאבה. תושבים מגיעים לכאן עם כדים ששימשו אצלינו בארץ ככדי חלב וממלאים אותם במים. ברוב הבתים של ברגוזין אין חיבור לצינור מים ואין גם שירותים. השירותים בנויים עדיין בחצר. – שירותי צליפה.
צילום: נסים קריספיל
האף הקדוש
למחרת היום, החלטתי לטפס רגלית לעבר הפסגה שהתנשאה מעל ברגוזין, המכונה בפי המקומיים בשם "האף הקדוש". לא ידעתי שטיפוס להר כרוך באישורים. הדרך החלה כדרך יערנים שחצתה בקעה שהייתה נטועה באורנים. היום היה שרבי ואף שהקדמתי לצאת עוד בטרם עלות השחר, חשתי שהאוויר עומד וחם. יריות של ציידים שהשכימו קום שרקו קרוב לאוזניי. הפחד מפני כדור טועה שכזה שתוקע לי את החיים בין האף הקדוש לבין הכפר ברגוזין התגלגל בראשי והדהד גם בפעימות ליבי. ומה שחיבר אותי למציאות העגומה הזו אליה נקלעתי היו נחילי היתושים הטורדניים שעקצו כל חלקה שהייתה גלויה בגופי. המסע היה כרוך בהרבה תנועות ידיים. עם העלייה בהר החלה לנשב רוח קלילה שהניסה את נחילי היתושים והקלה עלי. מה שראיתי מברגוזין כמסע של מה – בכך, הפך לטיפוס קשה שתבע ממני הפוגות להסדרת פעילות הלב והנשימה. עמק ברגוזין שהייתי תקוע בליבו קודם, הנהר , הביצות ואפילו העיירה אוסט ברגוזין התארגנו לי במרחב וממרומי האף הקדוש התחוור לי שמה שלא ראיתי משם, אני רואה מכאן. עוצמת המרחבים וההתבטלות שלי כישות בתוך המרחב. בצהרי היום כשהשמש הייתה בגבי, הגעתי לפסגת האף הקדוש. ומה שנגלה משם היה אגם הבייקאל שהשתרע במלוא הודו והדרו מאופק עד אופק. בריזה ימית ליטפה את גופי המיוזע כשהתענגתי על סעודה מרוכזת ואנרגטית של שקדים ואגוזים. הדרך חזרה שהייתה במגמת ירידה, מן הסתם הייתה קלה יותר. הגעתי לברגוזין לפנות ערב, ובעודי חוצה את העיירה לעבר הגסטניצה שלי, הבחנתי בשער שהכרת פניו העידה עליו שנעשה בידי אומן. על השער התנוססה כתובת באנגלית שציינה שדרך השער הזה נכנסים רק אלה שליבם נקי. עמדתי קמעא ליד השער ותהיתי ביני לביני אם הלב שלי נקי. הרמתי את עיניי , הישרתי מבט לעבר בורא עולם , אבל הוא לא היה שם. הוא היה עסוק באותה עת בבחינה אחרת של כליות ולב. אז צלצלתי בפעמון ואל השער ניגש בעל הביית איגר שמו. החצר הייתה עמוסה בעבודות שהיו מלאכת מחשבת. איגר השפיל את פניו ובחיוך מבויש אמר לי שהוא עשה אותן. לאיגר יש ידי זהב, הוא מסגר, פסל, גנן ונגר. איגר הזמין אותי להיכנס לביתו ואני חייב לציין שזו הפעם הראשונה שמאן דהוא בסיביר מזמין אותי להיכנס לקודש הקודשים שלו. אשתו של איגר , טניה הכינה לי ממולאי בצק נהדרים.תוכנם היה מלא בבשר ובביצים. אימו של איגר טרחה לקום ממיטתה ולכבד אותי. היא סיפרה לי ששנים רבות חייתה במזרח גרמניה עם בעלה שהגיע לשם במסגרת שרות בצבא הרוסי. ושם נולד לה בנה יחידה איגר. לפני שנפרדתי מאיגר, הוא העניק לי קמע שמאני שהיה עשוי מרגליו של עוף דורס מקומי.
צילום: נסים קריספיל
חוף מקסימיח'ה - Maksimikha
למחרת היום נפרדתי מהכפר ברגוזין ועליתי על מיניבוס קטן שנסע לעבר הכפר מקסימיח'ה. חציתי שוב את נהר ברגוזין על מעבורת וכעבור מחצית השעה הגעתי לכפר מקסימיח'ה. כפר קטן וציורי השוכן לחופו של אגם הבייקאל ובעמק שבו זורם נהר מקסימיח'ה. הוא קרוי על שמו של הקוזאק מקסים פריפילייב, Maxim Perfilyev . מפרץ מקסימיח'ה נחשב ליפה שבמפרצים היושבים על רצועת החוף הדרומית של ימת הבייקאל. תושביו חקלאים , חלקם פתחו את ביתם בפני תיירים מקומיים והיו כאלה שבנו צימרים על הנחלה החקלאית שלהם. כרישי נדל"ן ועשירים ממוסקבה רכשו כאן נחלות והפכו אותן לחוות נופש. התמקמתי בחוות נופש שבעליה המוסקבאים לא נכחו בה . השומר הקצה לי בקתת עץ קטנה שהתאימה לצרכיי. פרקתי את הציוד ויצאתי לטייל לאורך החוף החולי של מקסימיח'ה עד למקום שבו נשפך נהר מקסימיח'ה לימת הבייקאל. משם טיפסתי לעבר הכפר בדרך שהייתה מנותבת לאורך הגדה הצפונית של הנהר. לעת ערב , ירדתי שוב לרצועת החוף החולית ושם פגשתי בחבורה של רואי חשבון שהגיעו מהעיר אולאן אודה כשהם יושבים מסביב למדורה, שרים, אוכלים ונהנים. הם הזמינו אותי להצטרף לחגיגה ומזגו לי מלוא הכוס וודקה. החבורה שהייתה עליזה התעניינה במה שקורא בארץ הקודש ואני הייתי הצינור שסיפק את הסחורה. מעט אחרי חצות, כשקו האופק נראה כאן כמו לפני זריחה ואף פעם לא חשוך ממש, שבתי לבקתת העץ , מעט הלום וודקה, אבל לא מתנדנד, על קו האור הרך שהבליח מהאופק.
צילום: נסים קריספיל
למחרת היום, עליתי על מיניבוס שעלה שוב על דרך החתחתים שהובילה לעיר אולאן אודה. הפעם, למזלי, הוא היה קפיצי יותר, מה שעידן לי את הדרך חזרה. באולאן אודה, שוב בחרתי במלון ברגוזין כאכסניה. ולמחרת היום עליתי על הרכבת הטראנס סיבירית בדרך לנובוסיבירסק. וולרי סילבר שליח הסוכנות חיכה לי שוב בתחנה ועמד על זה שאתארח בביתו. במהלך הערב דסקסנו את עניין המסלול. לרשותי עמדו 6 שבועות תמימים של מסע. 5 מהם כמעט חלפו גזו. באולאן אודה הגעתי לכלל החלטה שאין טעם בלהמשיך עד ולדיווסטוק . יתרת הדרך משמימה, מה גם שעלי לחזור את כל הדרך עד ליקטרינבורג כדי לטוס ממנה ארצה. וולרי הציע לי לערוך גיחה לחבל אלטאי הנחשב לאחד ממוקדי הטיולים המרתקים ברוסיה. וולרי גם התוודע למדריך טיולים מקומי, דובר אנגלית, מצויד בג'יפ שדרש מחיר צנוע יחסית של 100$ ליום הכולל ארוחות , לינות וציוד קמפינג. יצרתי קשר עם המדריך ששמו היה אלכסנדר וסגרנו את המחיר ואת מקום המפגש.
מחוז אלטאי
נסיעה של 300 ק"מ ברכבת מנובוסיבירסק לעיר ברנאול – Barnaul . בתחנת הרכבת חיכה לי אלכסנדר המדריך. עגלגל, חובק את גיל ה- 50 . שערו שהעלה שיבה אסוף לכדי צמה החופה על קרחת. אלכסיי ( כך ביקש שאקרא לו), הוביל אותי לעבר ג'יפ טיוטה ראב 4 . נפחו הצנוע אילץ אותו לרכוש ארגז אחסון מקורי היושב על הגג. נסענו לביתו שהיה ממוקם באחד מפרברי העיר ברנאול. ראיה אשתו כיבדה אותי בארוחה קלה וטובה. אלכסיי הציע לי להשאיר בביתו ציוד עודף ולקחת רק את מה שנחוץ. נפטרתי סוף סוף מהציוד החורפי הכבד שהבאתי כדי להתמודד עם "השרב" הסיבירי. נפרדנו מראיה ונסענו לעבר העיר ביסק. 200 ק"מ של נסיעה על אוטוסטראדה . את רוב הדרך עשינו בעלטה. אף שאלכסיי היה ערני כל הדרך, השחלתי למרווח השיממון שהיה ביני לבינו וביני לבין הדרך שאלות על מחוז אלטאי. אלכסיי השיב לי בסבלנות רבה ובאנגלית טובה.
צילום: נסים קריספיל
ברנאול - Barnaul
ברנאול, הוא אמר לי , היא בירת מחוז אלטאי ויושבת על נהר האוב. ראשיתה כרוכה במפעל התכה של נחושת אותו ייסד בעל בעמיו ששמו היה דמידוף. דמידוף שאיתר מכרות נחושת במחוז אלטאי, חלם על ייצוא נחושת לאירופה, עד מהרה הוא הבין עוד לפני שמכרות תמנע שלנו הבינו שמחיר הכרייה וההובלה אינו עולה בקנה אחד עם הרווח שנותר לו ביד. סביב המפעל של דמידוף קם הגרעין הראשון של העיר ברנאול , היה זה במחצית השנייה של המאה ה – 18. קיסרית האימפריה הרוסית יקטרינה השנייה רכשה את המפעל בעקבות מכרות כסף שהיא גילתה באלטאי. ובנתה בו 17 תנורי התכה. עד מהרה הפכה ברנאול למוקד הפקת הכסף של האימפריה ו 90% מהכסף המותך של רוסיה הגיע מאלטאי. מסילת הברזל שחיברה את סיביר לקזחסטאן תרמה רבות למיקומה של העיר על נתיב תחבורה ומסחר. מכרות הכסף נידלדלו עם השנים מה שגרם לסגירת המפעלים ב – 1893 ומאז היא נשענת על חקלאות המתקיימת בסביבתה, מה שהפך אותה לעורף החקלאי של מחוז אלטאי. שריפה שפרצה ב- 1917 בעיר , כמעט כילתה אותה כליל. בתקופת השלטון הסובייטי נבנו בה מנפטות לעיבוד כותנה ובעקבותיהם גם מפעלי טקסטיל לייצור בדים. במהלך מלחמת העולם השנייה העביר השלטון המרכזי 100 מפעלים ממוסקבה, לנינגרד ואודסה לברנאול מה שהפך אותה למרכז תעשייתי חשוב. היום היא ידועה בזכות מפעל "טרנסמש" המייצר מנועים לטנקים ולמטוסים.
צילום: נסים קריספיל
אלטאי – Altai
בשפה המונגולית קוראים למחוז אלטן אולה - Altain-ula "הרי הזהב". אומר לי אלכסיי. מחוז אלטאי משתרע בין נהר אירטיש – Irtysh לבקע דזונגאריה – Dzungaria וממסילת הרכבת הטראנס סיבירית עד להרי סאייאן – Sayan. עמוד השדרה המרכזי של המחוז הוא רכס הרי סיליוגימה – Silyughema והפיסגה הגבוהה ביותר ברכס היא הר בלוח'ה – Bloh'a4500 מ'. הסטאטוס הפוליטי של מחוז אלטאי הוא רפובליקה המונה למעלה מ-200,000 תושבים המפוזרים על שטח של 92,600 קמ"ר. הרוסים מהווים 57% מאוכלוסיית הרפובליקה, האלטאים כ – 31% והקזחים כ – 6% .השפה הרשמית היא רוסית ואלטאית. הרפובליקה משופעת במים. יש בה 7000 אגמים וממנה ניזון נהר האוב הנחשב לשביעי באורכו בעולם. מקורותיו בשני הנהרות קטון – Katun וביאה - Biya ובמהלך דרכו הוא מתחבר ליובלו המרכזי – נהר אירטיש Irtish הרי אלטאי הם גם מולדתו של העם הטורקי כולו, מכאן התפשטו אל רחבי אסיה והתפצלו לעמים שאנו מכירים היום כאוזבקים, קזחים, טורקמנים, קירגיזים, טורקים עות'מנים ועוד . עד היום נקראת משפחת השפות הטורקו-מונגולית גם משפחת השפות האלטאיות. מחוז אלטאי מושך אליו טיילים רוסים רבים , בעיקר מטפסי הרים ושוחרי רפטינג הגולשים ביובליו הסוערים.
צילום: נסים קריספיל
לעבר פראגליידה קמפ ונהר אורסול
מהעיר ביסק עלינו על הדרך הנוסעת לכפר סולונובקה מרחק של כ- 100ק"מ. חצינו את הכפר בדרכי עפר קשות ובחציה של כמה יובלים. ב- 02:00 הגענו סוף סוף לפראגליידה קמפ. עלתה שרתה בכל, לא ראיתי מאומה. אלכסיי מוביל אותי בעלטה אל תא שינה קטן . בבקר הסתבר לי שישנתי בתוך קרביו של טיל רוסי שפערו בדופנותיו פתח והפכו אותו לתא שינה. התגשמות חזון הנביאים של אחרית הימים "וכיתתו חרבותם לאתים" . כל המחנה היה זרוע בקתות טילים. בתא היה מקום לשתי מיטות ושולחן עץ קטן. הוא היה עמוס בציוד של מטיילים המתארחים בו דרך קבע. העייפות הפילה אותי באחת על מיטה עץ קשה. בבקר התעוררתי ליום נפלא וגיליתי שהמחנה שוקק מטיילים ומיכלי טילים. "ראקייטה" ברוסית שמוקמו מתחת לעצי ערבה ועל פלגי מים. מסתבר שמיכלי השינה הם חלק מרקטה ימית הבנויה משני חלקים ושניהם משמשים כתאי שינה. המחנה שוכן מתחת להר טולסטוח'ה – Tolstoh'a "ההר השמן" ברוסית. אחת מהפעילויות החביבות על משתכני המחנה , זה לטפס בשעת בקר מוקדמת אל פסגת ההר עם מצנחי רחיפה, להמתין לרוח טובה ולצאת למסע ריחוף. רק כאן התחוור לי שאלכסיי הנהג עוסק בספורט הריחוף והארגז שהוא התקין על הג'יפ משמש אותו לאחסון המיצנח. אלכסיי הכין לי ארוחת בקר טובה ובשעה 10:00 עזבנו את המחנה חצינו את הכפר מאימה - Maema את מנגרוק קמפ - Mangarok משם חצינו את מעבר ההרים סמינסקי Semenske - שהיה בגובה של 2500 מ'. בעמקים ראיתי חמניות שזרעיהן השחורים – קטנים נמכרים בשוק, גרצ'קה – כוסמת, חיטה, שעורה, שיפון, שדה ענק של בבונג – קמומיל כנראה שלתעשייה הרפואית. היו כאלה שקצרו את התבואה לחציר ויצרו חבילות עגולות שהמתינו בשדה לאיסוף. היערות נכרתו כאן זה מכבר. נוח היה לכרות עצים במדרונות המשתפלים לנהר ולגלגל את הגזעים לאפיק ומשם הנהר היה מסיע אותם ליעד. הכפרים שראיתי לצד הדרך היו עלובים. הקיץ הלוהב הוציא כאן את הילדים שהיו בחופשת קיץ אל היובלים ואל אפיקי הנהרות כדי לטבול ולצנן את הגוף. משם נכנסנו בדרך עפר לאפיקו של וואדי אורסול. נהר במימדים של הארץ ויובל במימדים של אלטאי. דרך נופית מדהימה לאורך נהר שוצף. כעבור 3 ק"מ עצרנו בפינה קסומה , תחת לעצי ערבה, שם החלטנו לבלות את הלילה.. אף שהשמש עמדה עדיין ברקיע השמיים השעה הייתה אחרי 19:00 . אלכסיי בנה שני אוהלים ואני ניצלתי את הזמן לטבילה במי הנהר הקרים. הרים גבוהים נתגבהו מעל לאפיק, בפסגותיהם נותרו עוד עצי מחט. אלכס אמר שבעמקים הללו לא יורד שלג בחורף, רק על פסגות ההרים, כך שרועים שוהים כאן כל השנה. האלטאים והשבטים המקוריים החיים כאן, מלוכסני עיניים, מנהלים אורח חיים הדומה לשכניהם המונגולים. לא רחוק ממחנה האוהלים שנטינו , חיה משפחה שכזו. זוג צעיר, שתי בנות, אחת מהן נשואה שהרתה לגבר וילדה תינוק, התינוק בן חצי שנה. הבעל ברח. "רע" היא אומרת. היא חזרה לגור כאן בבית הוריה. יש להם עדר של 50 פרות שרועות כאן בוואדי. ליד הבית יש "באנייה" – בית מרחץ מקומי. יורטה, סככת ישיבה, שולחן אוכל גדול ומשאבת מים המעלה מים ממי תהום. הבת השנייה בת 12 . בחצר עמדו עגלים בתוך מכלאה. הפריחה הייתה בעיצומה ושפע של פרפרים ומאביקים חגגו עליה.
צילום: נסים קריספיל
אל הנהרות קטון וביאה
למחרת היום , עזבנו את נהר אורסול וטיפסנו אל מעבר ההרים ציקיטה מאן שגובהו 2000 מ'. מהמעבר ירדנו לעבר כפר הנופש אילגומן השוכן במפגש הנהרות אילגומן וקטון. בדרך סיפר לי אלכסיי את האגדה העממית הרווחת באלטאי אודות הנהרות קטון וביאה. האגדה מספרת על האל של אלטאי שנקרא בשם חאן אלטאי שהייתה לו בת יפהפייה בשם קטן שליבה הלך שבי אחרי צעיר יפה תואר בשם ביאה. חאן אלטאי התנגד בכל מאודו לקשר בין השניים. קטן הבת החליטה לברוח מבית אביה כשביאה אהובה דולק אחריה , משיג אותה ושניהם רצים מאז יחד כנהר אוב. עצרנו לחנייה באילגומן ומשם נסענו בנתיב המתפתל ועוקב אחרי זרימת הקטון.מידי פעם עצרנו בנקודות שמהן נשקפה פיסת נןף מדהימה על הנהר. מי הנהר שצפו וגונם נע בין תכול ללבן. באפיו הבחנו מעת לעת במטיילים שעשו רפטינג בנהר. ספורט רווח ואהוב על רוסים ועל תיירים המגיעים לאלטאי. בהמשך הדרך, עצרנו באתר קבורה עתיק שבו עמדו מצבות אבן בדמות אדם. אלטאים תושבי האזור, מייחסים קדושה לאתר ונוהגים לבקר בו. סביב המצבה הגדולה היו פזורות מטבעות כסף.
צילום: נסים קריספיל
ציורי סלע באתר קלאבאק טאש
עצרנו במפגש הנהרות קוטון וצ'ורוס וטיפסנו רגלית למוזיאון פתוח שבו יש ציורי סלע. בתחילת הטיפוס עמדה יורטה וסמוך לה צריף עץ שבו גרה המדריכה המקומית ובעלה. זוג קשישים בני למעלה מ-70. המדריכה הקשישה ניאותה לצרף אותי לקבוצה דוברת אנגלית. בהנחייתה הגענו לציורי סלע מרהיבים המתארים סצנות צייד ובעלי חיים שחיו כאן באזור. האתר אינו מתוחזק דיו והמקומיים חורטים, מציירים על הסלעים ופוגעים בציורים הקדומים. המדריכה טרחה ליידע את הנשים לבל תכנסנה למתחם סלעים מסוים מאחר שמדובר בקרינה רדיו אקטיבית הנפלטת ממנו. במקום אחר היה דייק שפרץ את שכבת סלעי הגרניט. המדריכה המקומית המליצה לאנשים הסובלים מכאבי גב, לחלוץ את הנעליים וללכת יחף על הדייק.
צילום: נסים קריספיל
212 ק"מ של דרך שגמאנו מאילגומן הביאו אותנו אל עמק קוראי. את העמק עיטרה פסגת הנוס צ'ואיסקי ראנץ שגובהה 4200 מ' שהייתה מכוסה שלג. החלטנו לעשות חניית לילה בלב העמק מתחת לעצי ארז וסמוך ליובלון קטן. אלכסיי היה עסוק בבניית המחנה, אני צפיתי אל האופק הרחוק והבחנתי בבקתת רועים. החלטתי לצעוד לעברה, מה שנראה מהמחנה כ- 1 ק"מ הפך ל- 5 ק"מ של טיפוס מתיש. הגעתי לבקתה, נקשתי על הדלת. רועות אלטאיות מלוכסנות עיניים פתחו את הדלת והופתעו למראה הזר המוזר שצנח משמים. אני מעריך שהן חשבו שאני שד, ומיד הן טרקו את הדלת בפניי. אבי המשפחה שהגיע כשהוא נוהג משאית זיל רוסית לא הבין גם הוא, מה לאורח הזה בביתו ולא החליף עימי מילה. " איפה מידת הכנסת האורחים שאני מכיר אצל הערבים ושבטי הבדווים בארץ", אמרתי לעצמי וחזרתי על עקביי. המיקום הפסטוראלי שבחר אלכסיי, היה משופע ביתושים טורדניים שהטרידו את מנוחתנו במהלך הלילה. אלכסיי צייד אותי בכילה שהקלה עליי. הצעתי לו להדליק מדורה ואכן , עשנה הבריח במידת מה את להקות היתושים. אלכסיי נותר ער ופיטם את המדורה. בבקר מצאתי אותו מכורבל בתוך עצמו כשבקבוק וודקה ריק היה מונח למראשותיו.
צילומים: נסים קריספיל
לעבר אגם טלצקיה
עזבנו את עמק קוראי ונסענו לגורנו אלטייסק כ- 450 ק"מ של דרך שהייתה מנותבת לאורך הנהרות צ'ורו וקטון, עצרנו לחנייה בגורנו אלטייסק והמשכנו בנסיעה לאורך נהר הצ'ויה ואחרי מעבר ההרים ביאקה נפגשנו לראשונה עם נהר ביאה הגדול המנקז את מימי אגם טלצקיה. נסענו לאורכו עד טלצקיה. המרחק בין גורנו לאגם היה כ- 200 ק"מ. אין ספק שהיה זה יום נהיגה ארוך ומתיש לאלכסיי שגמא ביום אחד כ- 600 ק"מ ואני שישבתי לידו, התענגתי כל היום על נופי האלטאי המרהיבים. תמונת הנוף שנגלתה אלי בעת שהגענו למפתח של נהר הביאה, הייתה מדהימה. אגם טלצקייה הציורי השתרע לו בין שני הרים ועל גדותיו שני כפרים ציוריים, השמש שהייתה בגבינו, האירה באור רך ואדמדם את בתי הכפר ארטיבאש. לעת ערב, הגענו לביתו של סרגיי שבארטיבאש, חברו הטוב של אלכסיי. סרגיי מזכיר בחזותו אל יווני. הוא בן 56, רזה, שיערו ארוך, זקנקן מעטר את פניו ועיניו ירוקות וחכמות. גר בצריף עץ מיושן שירש מאבותיו. חי בגפו. הצריף בנוי משני מפלסים ונשען על חצר גדולה. בחצר עומדת סככה ובה שולחן עץ והרבה פיצ'פקס פזורים עליה. ברגים, חלקי מנועים ופחיות שימורים ריקות. סככה נוספת שהייתה מיועדת לאחסון גזרי עצים להסקה, נשענה על הסככה ולא רחוק ממנה עמדו שרותי הצליפה שהיו מקורים בבוטקה עלובה. אלכסיי הכיר את סרגיי עוד בימים שחשב לרכוש כאן נחלה קטנה על שפת האגם ולהפוך אותה לבית חלומותיו. בעזרתו של סרגיי הוא רכש את הנחלה השכנה לו. הוא בנה עליה צריף נפלא , בנייה ושני צימרים. אבל יום אחד, בהעדרו של אלכסיי, כל חלום חיו עלה באש. עד היום, לא ברור אם השריפה הייתה מעשה זדון או קצר חשמלי. מכל מקום הוא השקיע שם את מירב הונו. אין לו עניין לבנות כאן יותר אבל יש לו עניין למכור את הנכס.
צילום: נסים קריספיל
סרגיי שנולד כאן וגם אבות אבותיו סיפר לי שהתושבים הקדומים שגרו כאן בעבר נקראו בשם "טולוס" ומכאן עולה מקור השם טלצקיה. עד היום גרים כאן 15 שבטים והוא מונה אחדים מהם : טולוס, טובאלאר, טילינגיט, טליאוט, קומנד, אלטאי וקיזי. השפה המדוברת כאן היא סיאוק – אלטאית. אורכו של האגם הוא 87 ק"מ, רוחבו במקום הרחב ביותר מגיע לכדי 6 ק"מ ובמקום הצר ל – 900 מ'. עומקו 325 מ'. הטמפרטורה של המים באגם מגיעה לכדי 3.4 מעלות בעומק של 10 מ' ועל פני האגם היא מגיעה בקיץ לכדי 16 מעלות. מכיוון שאין באגם צומח ימי שדגים יכולים להיזון ממנו, אין דגים באגם, רק במוצא שלו בנהר הביאה. שני כפרים יושבים על גדותיו: ארטיבאש בגדה הצפונית ו – איאוגאטש בגדה הדרומית. סרגיי נולד כאן לתוך יערות וטבע. בהתחלה הוא גר במעבה היער , מרחק של 100 ק"מ מהאגם ותושבי שני הכפרים היו גרים כאן רק 3 חודשים בשנה בעונת הקיץ. סרגיי התפרנס כל חייו מצייד. הוא צייד בנשמתו. הוא צד "רודיה", "סייבל", "אלק", דובים, חזירי בר ו "איקאבנים". בשר הדובים טעים מאוד לדעתו. לפני 30 שנה מספר סרגיי נטרפו כאן סטודנט על-ידי דובים ושניים אחרים שהיו עימו נפצעו קשה. דובים אומר סרגיי, לא תוקפים בני אדם, רק כשהם במצוקה ונאלצים להגן על עצמם. הסטודנט שלמד זואולוגיה , ביקש לצלם גור דובים שישב על עץ. אימו של הגור שהבחינה בסטודנט, הבינה שהוא מאיים על הגור טרפה אותו.
רק לפני 4 שנים מספר סרגיי, סללו את כביש הגישה לאגם, עד אז הייתה דרך עפר קשה שהובילה לשני הכפרים. את הגשר שבנו על נהר הביאה, המחבר בין שני הכפרים הקימו רק לפני 3 שנים. תושבי הכפרים מתפרנסים כאן בעיקר מתיירות קייץ. רק 5 – 6 ק"מ משטח האגם קופאים בחורף, אבל לא ברמה שניתן לעלות על הקרח במכוניות ולחצות את האגם, רק באמצעות סקי, בעלי חיים וסוסים ניתן לחצות את האגם. לפני 30 שנה האגם קפא כולו.
שאלתי את סרגיי למה הוא לא נשא אישה עד היום והוא ענה לי שיש לו דם טטארי וטטארים אינם יכולים לשאת אישה אחת אלא 3 עד 4 נשים. וכיוון שאין לו אפשרות לעשות את זה היום, הוא מעדיף להישאר לבד. מלבד זאת הוא אומר שהבעל היום, הוא הדבר החשוב ביותר שיש לנשים כאן ולבעלים יש סדר עדיפויות אחר, צייד, סוסים, בעלי חיים ועוד. כששאלתי אותו מה יהיה כשיחלה , חלילה או ימות, הרי במנטאליות המקומית של היעדרות מידת הכנסת האורחים , לא ידעו עליו, איש גם לו יחפש אותו, הוא אמר לי : " דווקא בשל המחשבה הזו שאיש לא ישאל עליי כשאהיה חולה, אני משתדל להחזיק את עצמי בריא ואני משדר לגוף שלי שיחזיק מעמד ולא יחלה ולכן אני לא חולה אף פעם".
במהלך השיחה איתו, הוא כיבד אותי במשקה שהוא הכין משורשי הצמח רדיולה רוזיאה. הוא מוציא את שורשי הצמח מהקרקע, קוצץ אותם ומשרה בוודקה. משקה זה לטענתו, מגביר את כוח הגברא. יש לשתות ממנו כף אחת בכל בקר, לא בלילה, הוא מזהיר, כי הוא מרדים.
למחרת היום יצאתי לטייל בכפר ארטיבאש. צריפי העץ הישנים בנויים על המדרון הדרומי הפונה לעבר האגם. רחובות אורכיים יורדים אל טיילת הנהר ומהם מסתעפים רחובות רוחביים. הם אינם מרוצפים ונותרו כפי שהיו , דרכי עפר. חיצוניים רוכשים כאן נחלות, בונים בתי קייט ויחידות נופש ומלינים בהם תיירים. הפיתוח מתמקד בטיילת הראשית הנוסעת לאורך טיילת האגם. טיפסתי לאורך הדרך הנופית המקיפה את הכפר מלמעלה וממנה נגלתה תצפית מרהיבה לעבר האגם. בעלי סוסים מקומיים, עושים כאן עסקים טובים. לאורך הדרך פגשתי בקבוצות רוכבים ובבודדים שרכבו על הדרך הנופית. בסופה הגעתי לטיילת האגם. הלכתי לאורכה ועיליתי על הגשר החוצה את נהר ביאה לעבר הכפר איאוגאטש..תנופת הפיתוח בכפר זה עולה בעשרות מונים על הכפר ארטיבאש. כמעט ואי אפשר לזהות את בתי העץ הישנים של הכפר. מקומיים וחיצוניים בנו בתי עץ מרהיבים והפכו אותם ליחידות נופש. פה ושם החלה גם בנייה באבן, או שילוב של אבן ועץ. בעיצומו של הקיץ, אין למצוא כאן צימר אחד לרפואה ומשפחות מקומיות מנצלות את העובדה ופותחות את ביתן בפני תיירים. לעת ערב חזרתי לביתו של סרגיי. אלכסיי טיפל כל היום בענייני הבית השרוף . הוא חיזר אחרי סוכני נדל"ן והציע אותו למכירה. לעת ערב ישבנו על מרפסת העץ של סרגיי. סרגיי ואלכסיי טרחו וכינו סעודה טובה ובמהלכה הוודקה ניגרה לתוך גרונם כמים.
חזרה לברנאול
למחרת היום, נפרדנו מסרגיי, שלא שכח לצייד אותי בבקבוק וודקה בו הישרה את הצמח רדיולה רוזיאה. ויצאנו לדרך. דרך ארוכה אותה שברנו בעצירות התאוששות. לעת ערב הגענו לעיר ברנאול ואלכסיי הציע לי להתארח בביתו . נפלתי שדוד על מזרון שהניחו עבורי על שטיח. לא לפני שהתקלחתי ואכלתי ארוחה מצויינת שראיה אשתו של אלכסיי הכינה. למחרת היום, לא רציתי להטריח את אלכסיי שיטייל איתי בברנאול. רכבת הלילה הנוסעת ליקטרינבוג יוצאת רק ב – 23:55 ולרשותי עמד זמן לא מבוטל. הנחתי לאלכסיי לפרוק את הציוד ולהתארגן . הוא התעקש להסיע אותי למרכז העיר ברנאול ובתיאום איתו, גם להחזיר אותי בסוף היום.
העיר עצמה, כמו רוב ערי סיביר, נחשבת לאחת מהנפגעות הגדולות מזיהום תעשייתי. התושבים טוענים שאחוז המתים מסרטן וממחלות דרכי הנשימה בעיר הזו, הוא מהגבוהים ברוסיה. חרשתי את רחוב לנין המרכזי לאורכו. כיוון שהמוזיאונים סגורים ביום שני, החלטתי להמר ולבקר בכל זאת במוזיאון לספרות. נראה לי שהייתי הזר היחידי שביקר במוזיאון הזה מיום שהוא נבנה. צוות העובדים קיבל אותי בכבוד רב. כשאני מדבר על צוות עובדים במוזיאון, אני מתכוון לצוות עובדים שלא עובדים במהלך היום. הם יושבים במשרדיהם ועוסקים בענייניהם הפרטיים, קוראים עיתונים, ספרים, מחייגים לבני משפחתם על חשבון המדינה ומייחלים לרגע שהיום ייגמר. עבור 100$ שכר חודשי, אין טעם להתאמץ. במוזיאון עצמו הייתה תערוכה חביבה ביותר של בובות שנעשו בהשראת ססיפוריו של הסופר הרוסי שושקין שנולד באחד מהכפרים הסמוכים לברנאול. מנהלת המוזיאון הצמידה לי מדריכה צעירה ויפה דוברת אנגלית בשם קטיה שליוותה אותי בכל אגפי המוזיאון. אגף אחר עסק בתולדות הגרפיקה ובאולם המרכזי הייתה תערוכת צילומים של שחקנים רוסים וסלבריטאים שניסו לשחזר דרכם דמויות מציורים של גדולי הציירים הרוסים. משעשע ויפה. לעת ערב, אסף אותי אלכסיי. ארזתי, התקלחתי ובזמן הנותר עד לנסיעה ניהלתי שיחת נפש עם בנו הגדול של אלכסיי שהתחתן וכעבור שנה התגרש ושקע לתוך מרה שחורה. ציידתי אותו בטיפים לחיים. הוא החמיא לי כשאמר שהייתי צריך לעבוד כיועץ לענייני נישואין, בא בעת שידעתי ביני לביני שיכול הייתי להיות יועץ לענייני גירושין.
ב-23:45 יצאה הרכבת, טרם זמנה לעבר העיר יקטרינבורג
צילום: נסים קריספיל
סוף המסע, רוסיה הגיגים
ההפתעה הגדולה מכולן, הייתה החום הבלתי נסבל ששרר בסיביר, בניגוד לכל תחזיות וחלומות העבר על סיביר הקפואה. אתה מצפה להגיע לאזור גיאוגראפי שטמפרטורות הקיץ שבו יגיעו לטמפרטורות החורף שלנו. החום היה מעיק עד כדי כך שנאלצתי להימלט מפניו ולחסות תחת עצי שדרה ויער. הקיץ בסיביר קצר, קצר מאוד. ועוד בטרם אוקטובר, צונחת הטמפרטורה אל מתחת לאפס. משום כך הקיץ הוא במה רוחשת וגועשת לבעלי חיים וצמחים הממהרים להשריץ, להטיל, לבייץ, להמליט, לפרוח ולסיים מחזור חיים, לפני שהשלג יכסה שוב את הכל.
הפתעה הנוספת הייתה, מפגש עם מדינה שחייתה שנים רבות תחת עול של צארים – משעבדים ותחת עולו של שלטון קומוניסטי אפל ומדכא, איך בפחות מ – 20 שנה, המדינה הזו נחשפת למערב "מתערבת" ואתה מגלה בה גורדי שחקים, חנויות, מכוניות יפניות מפוארות שדחקו את רגליהן של הלאדה והוולגה.
החנויות מציעות שפע אדיר של מוצרי מזון כשבעבר הלא רחוק יכול היית למצוא בהן לא יותר מ – 4 מוצרים בסיסיים. נדרשת לעמוד בתור שעות כדי לקנות לחם. הלבוש, האופנה, הרחובות. שינוי אדיר שהמקומיים לא מצליחים לעכל ובעיקר דור ההורים והקשישים. יוקר מחייה שיכול להתחרות ביוקר המחייה שלנו. ממוצע השכר של השכבות הבינוניות נע בין 10,000 רובל ל – 20,000 .
צילום: נסים קריספיל
נשים מדהימות ביופיין, כל שלשית שעוברת ברחוב יכולה לדגמן לירחון מכובד. רגליים חטובות וארוכות שמתחילות בצוואר ולא נגמרות. הנשים לובשות את מיטב האופנה העולמית. אתה רואה יותר נשים מגברים ברחוב. אולי בשל העובדה שמיליוני גברים מצאו את מותם במלחמות רבות, הוצאות להורג, או שהם עדיין נמקים בבתי כלא. סטאלין האיום חיסל כאן יותר מ- 20 מיליון בני אדם.
המרחבים האינסופיים של סיביר הנאמדים במונחים של ימי נסיעה ולא שעות נסיעה. מישורים של שדות ויערות של מרחקים שהעין אינה יכולה להכיל, מעוררים תמיד את תחושת הערגה, הציפייה, הבית, המשפחה. חיילים ששרתו בצבא הרוסי במחוזות שהיו מרוחקים מהבית, לא יצאו במהלך השרות אפילו לחופשה אחת. אצלינו, ברצועה הצרה של המדינה, החייל המשרת הכי רחוק מהבית, מרגיש שהוא משרת בבית. הכל כל-כך נגיש, הכל במימדים של שעות, מחצית השעה, הכל דחוק, הכל צפוף.
מסילת הרכבת היא עורק החיים הראשי של המרחבים העצומים הללו, סם החיים, הדופק. היא מחברת רחוקים, היא מעניקה לך תחושה אמיתית של מרחב וזמן. לזמן יש כאן משמעות ואין כאן משמעות. בנסיעה ארוכה, אתה יכול לגלגל את כל מסכת חייך כשאתה בוהה דרך חלון הרכבת במרחבים הירוקים, או כשאתה מסרב להירדם על דרגש השינה.
צילום: נסים קריספיל
במרחבים הירוקים הללו, זרועים להם כפרים ועיירות קטנות שהיו פעם כפרים, תמיד הם לצד המסילה, תמיד נשענים עליה.
שנים רבות יחלפו, עד שהעם הזה ישיל מעליו את תחושת הכניעות שלו ואת תחושת ההתבטלות מול הממסד. העם הזה היה רגיל שמנהלים אותו. הממסד אחסן את היוזמה והחשיבה במרתפים אפלים. העם הזה ידע לעשות רק את מה שביקשו ממנו, לא מעבר לזה. העם הזה ממעט לדבר, חשדן, אינו מאמין לאיש ואינו מאמין ביכולת שלו לעשות משהו .שיחות עראי ולהג מיותר גרמו לו לנזק. לכן הוא לא מדבר כשהוא עולה לרכבת, לאוטובוס וברחוב. עד היום הם מביטים לאחור ולצדדים כדי לבחון שלא עוקבים אחריהם. הם מדברים בלחש כדי שמי שיועד להאזין להם לא ישמע. הם מתחילים להיפתח אט אט. אבל זה תהליך שדורש זמן ואמון.
אין כאן תיירים, אין כאן זרים. נוכחותו של זרה מרימה גבה, מפנה מבטים. רוב התיירים עסוקים בלעשות עסקים במוסקבה או בלראות את שכיות החמדה של השלטון המושחת בסנט פטרבורג. וכי מה יש להם לחפש במרחבים המשמימים של סיביר, בעיירות אפורות המרעילות את עצמן.
הכפרים, מהוהים, עייפים, תשושים ונטולי חיות. בדיוק כמו לוחות העץ המאפירים שמהם בנויים בתיהם. דרכי שתי וערב מחלקים אותם כשהם זרועים במהמורות. כולם, כמו הטבע המתעורר, עסוקים בלעבד את חלקת השדה הקטנה הנשענת על הבית כדי לעבור בשלום את החורף המקפיא, עם עוד שק של תפוחי אדמה. הכפריים , לא ניחנו כאן במידה של הכנסת אורחים, אולי מחמת העליבות של בחייהם ובתיהם ואולי בשל מידת החשדנות הטבועה בהם.
תופעת השכרות רווחת כאן בכל מקום. העם הזה מטביע את יגונו ואת שמחתו בטיפה המרה. אתה פוגש את השיכורים בכל מקום. אנשים מחוקים שאיש אינו נותן עליהם את הדעת. עיתים שהם מתגודדים בחבורות, בגדיהם צואים ומטונפים וימים רבים שלא באו מים אל גופם. מתגלגלים בסחי של עצמם ושל אחרים. יושבים בקרן רחוב , או בליבו של הכפר.
הצעירים רוכשים מידה מגונה זו ואתה יכול לראותם מסתובבים ברחוב כשבקבוקי בירה בידיהם. כשהם מכלים את תוכנם, הם משליכים אותם לרחוב.
התיירות ברוסיה מבוססת על מקומיים. רבים מהם עוסקים בספורט אתגרי: גלשני רוח, סקי, גלשני ים, רפטינג, טיפוס והליכה. בחופשות ובסופי שבוע, הם נוהרים אל אתרי הטבע ונוטים את אוהליהם ביערות, על שפת אגמים או על פיסגה של הר. רובם יודעים ללקט צמחי בר למאכל, פטריות ושאר ירקות וחלקם ציידים.
מחוז הבייקאל ומחוז האלטאי נחשבים למחוזות המטיילים ביותר. נוכחותם של שוטרים במקומות שבקרתי בהם , זעומה ביותר. הם כמעט ולא נראים על הכבישים.
העם הזה אוהב פרחים. הרבה חנויות של פרחים בערים הגדולות , אנשים קונים פרחים. הפרסטרויקה הפכה את הבתים בערים למבצרים. הפשע הולך וגואה. בכל בית דירות הותקן שער ברזל עם מנעולים וקוד כניסה. המשטר הקודם העניק ביטחון לתושבים, המשטרה הייתה בכל מקום. עבריינים נענשו בחומרה והפשע לא השתלם.
התשתיות בערים ובכפרים נשענות עדיין על התשתיות העלובות של המשטר הקודם.. גז, חשמל, מים. בכפרים, עדיין שואבים מים מפומפה מרכזית. אי אפשר לשתות היום מים מברזים בערים הגדולות, כי הצנרת הישנה נרקבה , המים הזדהמו ולוקח זמן למשטר הנוכחי להתקין תשתיות חדשות. התושבים עסוקים בלהוביל מים לבתיהם ממעיינות שמחוץ לעיר וממקורות מים לא מזוהמים. מים מינראליים נמכרים בשווקים, אבל התושבים אינם יכולים להרשות לעצמם הוצאה מפנקת שכזו..
תם לו עוד מסע וההשתוקקות למסע הבא מותירה אותנו חיוניים ומשדרת לגופינו שהוא עדיין לא סיים את תפקידו.
נסים קריספיל
צילום: נסים קריספיל
הירשם ל-
רשומות (Atom)