יום שני, 19 ביולי 2010

נסים קריספיל - סיביר, מסע ברכבת הטראנס סיבירית: ברכבת הטראנס סיבירית מיקטרינבורג  לולדיווסטוקצילו...

נסים קריספיל - סיביר, מסע ברכבת הטראנס סיבירית:
ברכבת הטראנס סיבירית מיקטרינבורג לולדיווסטוקצילו...
: "ברכבת הטראנס סיבירית מיקטרינבורג לולדיווסטוקצילום: נסים קריספיל למה סיביר'סיביר' של ילדותי, הייתה מילה נרדפת למקום הכי קר בעולם. למרחבים ..."

נסים קריספיל - סיביר, מסע ברכבת הטראנס סיבירית

נסים קריספיל - סיביר, מסע ברכבת הטראנס סיבירית

מסע אל הכפר ברגוזין




צילום: נסים קריספיל

נסיעה לברגוזין
למחרת היום, עליתי על האוטובוס הנוסע לברגוזין, 400 ק"מ של דרך..אוטבוס רוסי בן למעלה מ – 30 שנה שסלילי הקפיצים שלו נדבקו זה לזה והפכו לגורמי זעזועים במקום בולמי...הדרך עצמה הייתה ברובה הגדול בתהליך שיפוצים. זרועה בורות ומהמורות. קטעי האספלט גם הם היו סדוקים ומחוררים. הדרך עצמה חוצה יחידות נוף מדהימות, נשענת על אגם הבייקאל ומתרחקת ממנו חליפות. המקום היחידי שנמצא לי באוטובוס המקרטע, היה על הכיסא האחורי היושב על הגלגל האחורי ימני. מיותר לציין שהייתי ברומטר הזעזועים של מהמורות הדרך. כמו בארץ, הדרך נמצאת בתהליך של שיפוצים, אבל במהלך כל הנסיעה , לא ראיתי ולו פועל אחד או כלי כבד אחד העובד על הדרך. חנייה ראשונה הייתה בערך באמצע הדרך במסעדה כפרית. לפניה היו שתי חניות קצרות לכאלה שהשלפוחית לחצה להם. הן היו בשולי היער ומה שזכור לי מהן היה מחזה מרהיב של אלפי פרפרים שנחתו על הקרקע סמוך למקור מים ויצרו מרבד ססגוני וענק של פרפרים ובחניה השנייה מכת יתושים טורדניים ועוקצניים שבמהלך 10 דקות של חנייה, לא הותירה ולו חלקה אחת בגופי שלא עקצה. מכל מקום,  נכנסתי למטבח וצילמתי תבשילים מסורתיים שגם אכלתי מהם. באוטובוס שהיה מלא  עד אפס מקום, נסעה עלמה אחת  עם סבתה וחתול חמוד שנח במהלך כל הנסיעה על זרועותיה. אם בוריאטית ותינוקה, נכה על קביים, כמה עלמות צעירות ונאות שסרקו אותי הזר במבטיהן, 4 נערות צעירות שישבו סמוך אלי בספסל האחורי. הנערות ירדו באחת מתחנות הדרך ונוסעים שישבו בצפיפות רבה בקדמת האוטובוס עברו להתרווח מאחור. ביניהם היה הכומר פטרוס, חביב מראה שקומתו בינונית, פניו טובות ועגולות והוא גלגל אנגלית טובה. פטרוס הגיע מלוטביניה, קול קורא הנחה אותו לבוא ולשרת בקודש בברגוזין מטעם הכנסייה האוונגליסטית. תחילה הוא התיישב באולאן אודה וזה היה לפני כ- 11 שנה. שם הוא הכיר את אשתו, בוריאטית, בת המקום. הוא ייסד שתי כנסיות קטנות אחת בברגוזין והשניה באוסט ברגוזין. דברנו על הא ועל דא והוא סיפר לי בין היתר שיש עדיין יהודים בברגוזין וגם בית קברות יהודי. שבברגוזין יש כ – 6000 תושבים, שהוא חזר השנה מטיול משולב במצרים ובישראל ואף זכה לטבול בים המלח. צאן מרעיתו מונה כ- 20 איש. השיחה אתו עידנה מעט את טלטולי הדרך. החנייה הבאה הייתה באוסט ברגוזין  היושבת על הגדה המערבית של נהר ברגוזין הנשפך לבייקאל. כדי לחצות את הנהר ולהמשיך לברגוזין, השלטונות בנו כאן מעגנה ממנה יוצאת רפסודה הנגררת על ידי גוררת קטנה. האוטובוס עלה על הגוררת והנוסעים התבקשו להיכנס למיכל ברזל שעמד על הגוררת, אבל איש לא שעה לבקשת האחראים. כולנו עמדנו מחוץ למיכל וצפו על הדרך. במקרה של טביעה , כך ספרו לי המקומיים, מיכל הברזל אמור לצוף על פני המים ולהציל את הנוסעים. בחלוף  רבע שעה הגענו לגדה המזרחית של נהר ברגוזין. אחו ירוק קידם את פנינו ובו פרחו מיני אירוסים כחולים. נותרו לנו עוד כ- 50 ק"מ עד לכפר ברגוזין, דבר של מה בכך, אחרי החצייה הרוטטת שעברנו. 
צילום: נסים קריספיל

הכפר ברגוזין
האב פטרוס שהיה מותש גם הוא מדרך החתחתים, הואיל בטובו להוביל אותי לאכסניה מקומית וחביבה שנבנתה בחצרו של איכר מקומי שגר לא רחוק ממרכז הכפר. היא הזכירה לי בצורתה צימר טיפוסי – גלילי. 1000 רובל ללילה, יש בה מטבח מאובזר, שירותים ומקלחת. התמקמתי ובחרתי לישון קמעא. עם שהתעוררתי, יצאתי לשוטט בסמטאות הכפר, מהר מאוד גיליתי שהוא משתרע על שטח נרחב ויכול שיקרא עיירה, אבל הוא כפר, כפר ענק. שוכן על גדתו של נהר ברגוזין. הנהר ידוע כנהר השלישי בעוצמת מימיו הזורם  לימת הבייקאל. במקום בו נשפך הנהר לבייקאל נוצר מפרץ הנחשב לגדול  שבמפרצי האגם וגם שטחים ענקיים של ביצות. הכפר ברגוזין שוכן בליבה של שמורת טבע שהוכרזה כשמורה כבר ב- 1916, כדי להציל ולהגן על נכסי טבע יקרים. שטחה של השמורה הוא 2482 קמ"ר. מקור השם ברגוזין הוא בשמו של שבט מונגולי בשם ברגוט - Bargut שחי כאן בעבר. מחולק על – ידי דרכי אורך ורוחב לרחובות. הדרך המרכזית החוצה את הכפר נשענת על הנהר ולאורכה ממוקמים מבני ציבור, חנויות, בנקים וכנסיה. הליכה של כמחצית הק"מ מהכנסייה לפאת מזרח, מביאה אותי לבית הקברות היהודי של ברגוזין. הוא בנוי בשכנות לבית הקברות הנוצרי ואלמלא הסממנים היהודיים המאפיינים את בית הקברות היהודי, קשה היה להבדיל ביניהם. בצידו המערבי היו פזורות מצבות כורכר עתיקות, חלקן מקושתות וחלקן מהודרות – בצורת עמוד. גליל עם מסד מרובע ועליו חרוטות אותיות עבריות. על אחת המצבות הייתה חקוקה מנורת שבעת הקנים ששיכורים או נערים ניתקו אותה מהמסד והפכו אותה. בכר הדשא שבינות למצבות רעו עיזים שחורות ולבנות. על אחת המצבות מצאתי  את השם "נובומייסקי" . השם העלה באחת מתהום הנשייה ספר מאובק שרכשתי בחנותו של שטיין הזקן שנשענה על היכל שלמה שבירושלים, בימים בהם הדרכתי בבית ספר שדה הר גילה. "מימת הביקאל לים המלח" כך נקרא הספר אותו כתב משה נובומייסקי. הספר מגולל את פרשת חיו של האיש שעתיד היה להשפיע יותר מכל אדם אחר על פיתוחו של ים המלח. משה  נולד כאן בכפר ברגוזין,  השוכן סמוך לחופה המזרחי של ימת בייקאל שבסיביר הרחוקה.
צילוםף נסים קריספיל

משה נובומייסקי
משפחת נובומייסקי הגיעה לברגוזין כפי שהגיעו יהודים רבים לסיביר במהלך המאה ה-19. אבות המשפחה הוגלו לשם בעקבות חששו של המשטר מניסיונות הפיכה והתנגדות של גורמים מהפכניים. העובדה שיהודים ולא יהודים נשלחו לאזור הקשה הזה חיברה בין אנשים בעלי זהות דתית לנעדרי זהות ויצרה תרבות של שותפות גורל והתמודדות עם תנאי מחיה קשים מנשוא. סבו של משה צעד ברגל  מזרחה במשך 4 שנים עד שהגיע למקום שהשלטון הועיד לו ואולי המצבה הזו היא מצבתו.  אביו וסבו של משה עסקו בכריית זהב במכרות שהיו מרוחקים מברגוזין ובתום לימודיו הוא נרתם לפיתוח המכרות של אביו. בשנת 1906, כשהוא בן 33, שמע נובומייסקי לראשונה על ים המלח ועל אוצרות האשלג שבו . ב – 1911 הוא יצא למסע בארץ ישראל . יעד מרכזי במסעו היה ים המלח, זה היה בחודש יוני והאגרונום אהרונסון שפגש בו אמר לו " אדם כמוך, הבא מאקלים צפוני, יסכן את חייו אם ירד לשם בעונת שנה זו". 4 שעות רכב על עגלה שהייתה רתומה לסוסים והגיע ליריחו ומשם עשה את הדרך רגלית עד לחוף ים המלח. "נזדמנתי להרבה מקומות שוממים ונשמים, אבל נוף כזה לא ראיתי מימי" כך כתב בספרו. נובומייסקי עסק במדידות ואיסוף דגימות ממי הים ומחופו, עלה לנבי מוסא שם בחן את שכבות הסלע השחורות עתירות האנרגיה ומדיפות ריח נפט עז –  הביטומן ממנו חשב לייצר אנרגיה זולה. בתום המסע הוא שב למולדתו.

 בתעדו את ילדותו בברגוזין שבסיביר, מלווה נובומייסקי את הקשיים והמרחקים בתיאורים של אהבה לנוף ולעוצמות הטבע, לא פחות מתיאור בני האדם -  בני האזור המקוריים, אנשי השבטים והמגורשים. קרופוטקין שנועד לגדולה כקצין בצבא הרוסי ונחשב עד היום לאחד ממייסדי האנרכיזם השפיע עמוקות על נובומייסקי הצעיר. הוא ראה בו סמל לרוח סיביר הרחוקה, בין היתר בשל מסע מחקר ארוך שעשה האיש לאחר שהפנה עורף לקריירה הצבאית שלו ונקט בעמדה מתנגדת לא רק לשלטון העריצות, אלא לכל צורה של ארגון הכופה את עמדותיו על הפרט. קורפוטקין פיתח גישה מדעית שחלקה על עמדותיו של דארווין, שקבע כי החזק שורד. במחקריו קבע קרופוטקין כי הסולידאריות היא חלק מהטבע, וכי העזרה ההדדית היא כוח לא פחות חשוב וחזק בטבע מכוחות הברירה הטבעית והמאבק.  
לא מפתיע שנובומייסקי הצעיר זכר את קרופוטקין ואת עמדותיו כחלק מהתרבות עליה גדל. כך הרגישו וחשבו רבים מבני סיביר, צאצאי הגולים ומבשרי המהפכה. לא פלא שגם נובומייסקי מצא עצמו בהמשך מוגדר כאויב המהפכה ונאלץ לעזוב את רוסיה.  ב – 1917 מת אביו במהלך מסע ארוך שעשה מהמכרות לבית. ב- 1919 הוא ברח מרוסיה והגיע לארץ.  10 שנים נדרשו לו כדי לקבל זיכיון  להפקת מחצבים מים המלח.
השנים הראשונות היו קשות מנשוא. השמש היוקדת בקיץ, הזבובים, הברחשים, זבוב החול שעקיצתו הותירה צלקות על עור הגוף, המלח שצרב את הפצעים ושיטפונות החורף.
איש המכרות מסיביר שחלם להפוך את יזמותו הכלכלית למנוף לשינוי המזרח התיכון נפטר בבדידות מזהירה ב -1961 כשהוא נושא על גופו צלקות רבות ולא רק בעטיו של זבוב החול, אלא בשל  התנהלותה המבישה של המדינה. ועדת חקירה שמונתה על ידי דויד בן גוריון לבחון את ההתרחשויות בים המלח לפני מלחמת השחרור, העמידה את נובומייסקי מול מציאות קשה. חברי הועדה, ביניהם יהודה אלמוג, ראו ערך בריכוז השליטה במשאבי הטבע בידי המדינה. הועדה קבעה כי נובומייסקי כשל בניהול אוצרות ים המלח וכי אין להעניק לו שובו את המושכות . הועדה אף ציינה כי נובומייסקי לא פעל נכון מבחינה תעשייתית וכלכלית וכי ניהל את המפעל באופן לא מיטבי. בשנת 1952 נרכשו על ידי מדינת ישראל זכויות הייצור בים המלח מידי חברת האשלג שהקים. כך תמו ניסיונותיו של נובומייסקי להקים מחדש את חברתו ואת מקומה של חברת האשלג הא"י תפסה חברה ממשלתית חדשה, "מפעלי ים המלח".

כך נפרד האיש שבחלומו ובכישוריו יצר את התעשייה של ים המלח ממפעל חייו. בן 87 היה במותו.
 חיים של סערות, מהפכות ומלחמות מעורבים בפריצת דרך, בתעוזה, ביצירה ובהתמודדות עם כוחות טבע קיצוניים הסתיימו להם. מכפר קטן בסיביר הרחוקה, ממכרות זהב שהיו רחוקים יותר מהקצה של העולם. ממדרגות הקור הנמוכות ביותר בעולם  אל מדרגות החום הגבוהות ביותר בעולם. מפסגת היצירה בחיים אל המקום הנמוך ביותר בעולם – תרתי משמע. האיש, האגדה והחלום נטמנו יחד בבית הקברות טרומפלדור שבתל אביב. הנחתי אבן על המצבת ונעתי לעבר מרכז הכפר



צילומים: נסים קריספיל

הכנסיה של פטרוס
מרכז הכפר מהווה את הגרעין הקדום של ברגוזין. במקום בנק השוכן בצריף עתיק בן קומתיים. המקומיים מספרים שהכסף היה מגיע לבנק באוניה שעגנה סמוך למנהרה שהובילה מהנהר עד לבנק. מרחק של 80 מ' לערך . דרך המנהרה הובילו את הכסף בבטחה עד לכספת הבנק. על כל בית עתיק טרחו התושבים להציב שלט מאיר עיניים המספר את תולדותיו.
לעת ערב, סרתי לכנסייה הקטנה של פטרוס השוכנת ברחוב גאגארין מרחק של כ – 1 ק"מ מה"גסטניצה" – האכסניה. מצאתי את פטרוס כשהוא עובד בגינת ביתו. הוא הזמין אותי להיכנס לכנסיה. הכנסייה , מבנה עץ פשוט, אולם קטן שספסלים וכיסאות מסודרים בו. תיבה קטנה עליה מתפלל פטרוס וצלב פשוט התלוי לנוכח המתפללים. צנועה ביותר, ביחס לכנסיות הרוסיות אורתודוקסיות המצועצעות ומקושטות.. על ספסל אחד מספסלי האולם הניח פטרוס שרפרף עץ ועליו את הלפטופ שלו. הוא הציע להראות לי את המסע המצולם שלו במצרים ובישראל. בין הצילומים היו כמה מרהיבים שצולמו ביום שירד בו שלג בירושלים. פטרוס מחלק את השבוע שלו לשניים . מחצית השבוע אצל צאן מרעיתו בברגוזין ומחצית השבוע באוסט ברגוזין.. נפרדתי מפטרוס והודיתי לו על הכנסת האורחים הצנועה. מביתו צעדתי לעבר מלון בייקאל. הממוקם בלב הכפר. מלון חדש. איתרע מזלי ליפול על חגיגת יום הולדת שנערכה במסעדת המלון וחבורת החוגגים הזמינה אותי להצטרף לחגיגה. הוודקה נשפכה שם כמים ואני השתדלתי בנימוס רב להתחמק משתייה שנמזגה חזור ומזוג לתוך הכוסית שלי. בעל השמחה סיפר לי באנגלית עילגת על יהודיה בשם נלי איזראילובנה שעדיין חיה בברגוזין והייתה המורה שלו לפיסיקה.

היהודייה האחרונה
למחרת היום הלכתי לחפש אחר נלי איזראילובנה. התושבים הנחו אותי לקצה המערבי של הכפר לרחוב קטן המצטלב עם הנהר. היא פתחה לי את דלת ביתה והושיבה אותי בפרוזדור קטן שהיה בין המטבח לחדרים. היא הגישה לי תה ולחמניות מעשה ידיה שהיו ממולאות במעין ריבה . נלי, אישה כבדת גוף, בת 73, סובלת מבעיות בברכיים ומתקשה לעמוד., הייתה מורה שנים רבות, לימדה דורות רבים של תלמידים. עיניים טובות וחכמות. נשואה לרוסי שמבלה את רוב זמנו בעבודה בגינה. הצלחתי לתקשר איתה באמצעות מילון. היא סיפרה לי על עוד 10 משפחות יהודיות הגרות בכפר. שבית הקברות היהודי שבקרתי בו הוא העתיק והחדש נמצא על הדרך לאוסט ברגוזין, כ- 5 ק"מ מהיציאה של ברגוזין. נלי אמרה שאין לה כל עניין בלעלות ארצה, טוב לה כאן עם בעלה והיא רוצה לסיים את חייה כאן. הסבא והסבתא שלה קבורים בבית הקברות הישן והוריה בחדש. שאלתי על בית כנסת יהודי ונלי סיפרה שאין דבר כזה ובתקופת השלטון הקומוניסטי אי אפשר היה לנהל חיים דתיים. היו כאלה שהצליחו לשמור על מסורת בית אבא ולחגוג את מועדי ישראל, על שבת לא היה על מה לדבר. יהודים עבדו בברגוזין גם בשבת. ספרתי לנלי על המצבה ששזפה עיני בבית הקברות הישן ועליה היה כתוב נובומייסקי. נלי חייכה מפה לאוזן, חיוך שיש בו הרבה סיפוק וגאווה ואמרה לי שגאוות הכפר ברגוזין היא על משפחת נובומייסקי וכשמזכירים את השם ברגוזין, מעלים אותו בנשימה אחת עם המשפחה שתרמה נכסים רוחניים וחומריים ליישוב ולאזור. לא מעט בתי ספר וגני ילדים נבנו בכפרים הסמוכים מכספים שתרמה המשפחה. נלי מספרת שכשהובילו את גופת אביו של משה לקבורה ממכרות הזהב הרחוקים, כשהגיע הרכב לכפר הסמוך לנו, התעקשו תושבי הכפר לשאת את ארונו על כתפיהם דרך ארוכה עד לבית הקברות הישן. נפרדתי מנלי ואיחלתי לה בריאות ואריכות ימים. המשכתי לטייל בכפר והגעתי לבור המים המקומי שממנו נוטלים אנשי הכפר מי שתייה לביתם. המשאבה ממוקמת בתוך צריף קטן , לחיצה על כפתור מפעילה את המשאבה. תושבים מגיעים לכאן עם כדים ששימשו אצלינו  בארץ ככדי חלב וממלאים אותם במים. ברוב הבתים של ברגוזין אין חיבור לצינור מים ואין גם שירותים. השירותים בנויים עדיין בחצר. – שירותי צליפה.
צילום: נסים קריספיל

האף הקדוש   
למחרת היום, החלטתי לטפס רגלית לעבר הפסגה שהתנשאה מעל ברגוזין, המכונה בפי המקומיים בשם "האף הקדוש". לא ידעתי שטיפוס להר כרוך באישורים. הדרך החלה כדרך יערנים שחצתה בקעה שהייתה נטועה באורנים. היום היה שרבי ואף שהקדמתי לצאת עוד בטרם עלות השחר, חשתי שהאוויר עומד וחם. יריות של ציידים שהשכימו קום שרקו קרוב לאוזניי. הפחד מפני כדור טועה שכזה שתוקע לי את החיים בין האף הקדוש לבין הכפר ברגוזין התגלגל בראשי והדהד גם בפעימות ליבי. ומה שחיבר אותי למציאות העגומה הזו אליה נקלעתי  היו נחילי היתושים הטורדניים שעקצו כל חלקה  שהייתה גלויה בגופי. המסע היה כרוך בהרבה תנועות ידיים. עם העלייה בהר החלה לנשב רוח קלילה שהניסה את נחילי היתושים והקלה עלי. מה שראיתי מברגוזין כמסע של מה – בכך, הפך לטיפוס קשה שתבע ממני הפוגות להסדרת פעילות הלב והנשימה. עמק ברגוזין שהייתי תקוע בליבו קודם, הנהר , הביצות ואפילו העיירה אוסט ברגוזין התארגנו לי במרחב וממרומי האף הקדוש התחוור לי שמה שלא ראיתי משם, אני רואה מכאן. עוצמת המרחבים וההתבטלות שלי כישות בתוך המרחב. בצהרי היום כשהשמש הייתה בגבי, הגעתי לפסגת האף הקדוש. ומה שנגלה משם היה אגם הבייקאל שהשתרע במלוא  הודו והדרו מאופק עד אופק. בריזה ימית ליטפה את גופי המיוזע כשהתענגתי על סעודה מרוכזת ואנרגטית של שקדים ואגוזים. הדרך חזרה שהייתה במגמת ירידה, מן הסתם הייתה קלה יותר. הגעתי לברגוזין לפנות ערב, ובעודי חוצה את העיירה לעבר הגסטניצה שלי, הבחנתי בשער שהכרת פניו העידה עליו  שנעשה בידי אומן. על השער התנוססה כתובת באנגלית שציינה שדרך השער הזה נכנסים רק אלה שליבם נקי. עמדתי קמעא ליד השער ותהיתי ביני לביני אם הלב שלי נקי. הרמתי את עיניי , הישרתי מבט לעבר בורא עולם , אבל הוא לא היה שם. הוא היה עסוק באותה עת בבחינה אחרת של כליות ולב. אז צלצלתי בפעמון ואל השער ניגש בעל הביית איגר שמו. החצר הייתה עמוסה בעבודות שהיו מלאכת מחשבת. איגר השפיל את פניו ובחיוך מבויש אמר לי שהוא עשה אותן. לאיגר יש ידי זהב, הוא מסגר, פסל, גנן ונגר. איגר הזמין אותי להיכנס לביתו ואני חייב לציין  שזו הפעם הראשונה שמאן דהוא בסיביר מזמין אותי להיכנס לקודש הקודשים שלו. אשתו של איגר , טניה הכינה לי ממולאי בצק נהדרים.תוכנם היה מלא בבשר ובביצים. אימו של איגר טרחה לקום ממיטתה ולכבד אותי. היא סיפרה לי ששנים רבות חייתה במזרח גרמניה עם בעלה שהגיע לשם במסגרת שרות בצבא הרוסי. ושם נולד לה בנה יחידה איגר. לפני שנפרדתי מאיגר, הוא העניק לי קמע שמאני שהיה עשוי מרגליו של עוף דורס מקומי.



צילום: נסים קריספיל

חוף מקסימיח'ה  Maksimikha
למחרת היום  נפרדתי מהכפר ברגוזין ועליתי על מיניבוס קטן שנסע לעבר הכפר מקסימיח'ה.  חציתי  שוב את נהר ברגוזין  על מעבורת וכעבור מחצית השעה הגעתי לכפר מקסימיח'ה. כפר קטן וציורי השוכן לחופו של אגם הבייקאל ובעמק שבו זורם נהר מקסימיח'ה.  הוא קרוי על שמו של הקוזאק מקסים פריפילייב, Maxim  Perfilyev . מפרץ מקסימיח'ה נחשב ליפה שבמפרצים היושבים על רצועת החוף הדרומית של ימת הבייקאל. תושביו חקלאים , חלקם פתחו את ביתם בפני תיירים מקומיים והיו כאלה שבנו צימרים על הנחלה החקלאית שלהם. כרישי נדל"ן ועשירים ממוסקבה רכשו כאן נחלות והפכו אותן לחוות נופש. התמקמתי בחוות נופש שבעליה המוסקבאים  לא נכחו בה . השומר הקצה לי בקתת עץ קטנה שהתאימה לצרכיי. פרקתי את הציוד ויצאתי לטייל לאורך החוף החולי של מקסימיח'ה עד למקום שבו נשפך נהר מקסימיח'ה לימת הבייקאל. משם טיפסתי לעבר הכפר בדרך שהייתה מנותבת לאורך הגדה הצפונית של הנהר. לעת ערב , ירדתי שוב לרצועת החוף החולית ושם פגשתי בחבורה של רואי חשבון שהגיעו מהעיר אולאן אודה כשהם יושבים מסביב למדורה, שרים, אוכלים ונהנים. הם הזמינו אותי להצטרף לחגיגה ומזגו לי מלוא הכוס וודקה. החבורה שהייתה עליזה התעניינה במה שקורא  בארץ  הקודש ואני הייתי הצינור שסיפק את הסחורה. מעט אחרי חצות, כשקו האופק נראה כאן כמו לפני זריחה ואף פעם לא חשוך ממש, שבתי לבקתת העץ , מעט הלום וודקה, אבל לא מתנדנד, על קו האור הרך שהבליח מהאופק.
צילום: נסים קריספיל

למחרת היום, עליתי על מיניבוס שעלה שוב על דרך החתחתים שהובילה לעיר אולאן אודה. הפעם, למזלי, הוא היה  קפיצי יותר, מה שעידן לי את הדרך חזרה. באולאן אודה, שוב בחרתי במלון ברגוזין כאכסניה.  ולמחרת היום עליתי על הרכבת הטראנס סיבירית בדרך לנובוסיבירסק. וולרי סילבר שליח הסוכנות חיכה לי שוב בתחנה ועמד על זה שאתארח בביתו. במהלך הערב דסקסנו את עניין המסלול. לרשותי עמדו 6 שבועות תמימים של מסע. 5 מהם כמעט חלפו גזו. באולאן אודה הגעתי לכלל החלטה שאין טעם בלהמשיך עד ולדיווסטוק . יתרת הדרך משמימה, מה גם שעלי לחזור את כל הדרך עד ליקטרינבורג כדי לטוס ממנה ארצה. וולרי הציע לי לערוך גיחה לחבל אלטאי הנחשב לאחד ממוקדי הטיולים המרתקים ברוסיה. וולרי גם התוודע למדריך טיולים מקומי, דובר אנגלית,  מצויד בג'יפ שדרש מחיר צנוע יחסית של 100$ ליום הכולל ארוחות , לינות וציוד קמפינג.  יצרתי קשר עם המדריך ששמו היה אלכסנדר וסגרנו את המחיר ואת מקום המפגש.


 צילום: נסים קריספיל

מחוז אלטאי
נסיעה של 300 ק"מ ברכבת מנובוסיבירסק לעיר ברנאול – Barnaul . בתחנת הרכבת חיכה לי אלכסנדר המדריך. עגלגל, חובק את גיל ה- 50 . שערו שהעלה שיבה אסוף לכדי צמה החופה על קרחת. אלכסיי ( כך ביקש שאקרא לו), הוביל אותי לעבר ג'יפ  טיוטה ראב 4 . נפחו הצנוע אילץ אותו לרכוש ארגז אחסון מקורי היושב על הגג. נסענו לביתו שהיה ממוקם באחד מפרברי העיר ברנאול. ראיה אשתו כיבדה אותי בארוחה קלה וטובה. אלכסיי הציע לי להשאיר בביתו ציוד עודף ולקחת רק את מה שנחוץ. נפטרתי סוף סוף מהציוד החורפי הכבד שהבאתי כדי להתמודד עם "השרב" הסיבירי. נפרדנו מראיה ונסענו לעבר העיר ביסק. 200 ק"מ של נסיעה על אוטוסטראדה . את רוב הדרך עשינו בעלטה. אף שאלכסיי היה ערני כל הדרך, השחלתי למרווח השיממון שהיה ביני לבינו וביני לבין הדרך שאלות על מחוז אלטאי. אלכסיי השיב לי בסבלנות רבה ובאנגלית טובה.

צילום: נסים קריספיל

ברנאול - Barnaul
ברנאול, הוא אמר לי , היא בירת מחוז אלטאי ויושבת על נהר האוב. ראשיתה כרוכה במפעל התכה של נחושת אותו ייסד בעל בעמיו ששמו היה דמידוף. דמידוף שאיתר מכרות נחושת במחוז אלטאי, חלם על ייצוא נחושת לאירופה, עד מהרה הוא הבין עוד לפני שמכרות תמנע שלנו  הבינו שמחיר הכרייה וההובלה אינו עולה בקנה אחד עם הרווח שנותר לו ביד. סביב המפעל של דמידוף קם הגרעין הראשון של העיר ברנאול , היה זה במחצית השנייה של המאה ה – 18. קיסרית האימפריה הרוסית יקטרינה השנייה רכשה את המפעל בעקבות מכרות כסף שהיא גילתה באלטאי.  ובנתה בו 17 תנורי התכה. עד מהרה הפכה ברנאול למוקד הפקת הכסף של האימפריה ו 90% מהכסף המותך של רוסיה הגיע מאלטאי. מסילת הברזל שחיברה את סיביר לקזחסטאן תרמה רבות למיקומה של העיר על נתיב תחבורה ומסחר. מכרות הכסף נידלדלו עם השנים מה שגרם לסגירת המפעלים ב –  1893 ומאז היא נשענת על חקלאות המתקיימת בסביבתה, מה שהפך אותה לעורף החקלאי של מחוז אלטאי. שריפה שפרצה  ב- 1917 בעיר , כמעט כילתה אותה כליל. בתקופת השלטון הסובייטי נבנו בה מנפטות לעיבוד כותנה ובעקבותיהם גם מפעלי טקסטיל לייצור בדים. במהלך מלחמת העולם השנייה העביר השלטון המרכזי 100 מפעלים ממוסקבה, לנינגרד ואודסה לברנאול מה שהפך אותה למרכז תעשייתי חשוב. היום היא ידועה בזכות מפעל "טרנסמש" המייצר מנועים לטנקים ולמטוסים.
צילום: נסים קריספיל

אלטאי – Altai
בשפה המונגולית קוראים למחוז אלטן אולה - Altain-ula "הרי הזהב". אומר לי אלכסיי. מחוז אלטאי משתרע בין נהר אירטיש – Irtysh לבקע דזונגאריה – Dzungaria  וממסילת הרכבת הטראנס סיבירית עד להרי סאייאן – Sayan. עמוד השדרה המרכזי של המחוז הוא רכס הרי סיליוגימה – Silyughema והפיסגה הגבוהה ביותר ברכס היא הר בלוח'ה –  Bloh'a4500 מ'. הסטאטוס הפוליטי של מחוז אלטאי הוא רפובליקה המונה למעלה מ-200,000  תושבים המפוזרים על שטח של 92,600 קמ"ר. הרוסים מהווים 57% מאוכלוסיית הרפובליקה, האלטאים כ – 31% והקזחים כ – 6% .השפה הרשמית היא רוסית ואלטאית. הרפובליקה משופעת במים. יש בה 7000 אגמים וממנה ניזון נהר האוב הנחשב לשביעי באורכו בעולם. מקורותיו בשני הנהרות קטון – Katun וביאה - Biya ובמהלך דרכו הוא מתחבר ליובלו המרכזי – נהר אירטיש Irtish הרי אלטאי הם גם מולדתו של העם הטורקי כולו, מכאן התפשטו אל רחבי אסיה והתפצלו לעמים שאנו מכירים היום כאוזבקים, קזחים, טורקמנים, קירגיזים, טורקים עות'מנים ועוד . עד היום נקראת משפחת השפות הטורקו-מונגולית גם משפחת השפות האלטאיות. מחוז אלטאי מושך אליו טיילים רוסים רבים , בעיקר מטפסי הרים ושוחרי רפטינג הגולשים ביובליו הסוערים.
צילום: נסים קריספיל

לעבר פראגליידה קמפ ונהר אורסול
מהעיר ביסק עלינו על הדרך הנוסעת לכפר סולונובקה מרחק של כ- 100ק"מ. חצינו את הכפר בדרכי עפר קשות ובחציה של כמה יובלים. ב- 02:00 הגענו סוף סוף לפראגליידה קמפ. עלתה שרתה בכל, לא ראיתי מאומה. אלכסיי מוביל אותי בעלטה אל תא שינה קטן . בבקר הסתבר לי שישנתי בתוך קרביו של טיל רוסי שפערו בדופנותיו פתח והפכו אותו לתא שינה. התגשמות חזון  הנביאים של אחרית הימים "וכיתתו חרבותם לאתים" . כל המחנה היה זרוע בקתות טילים. בתא היה מקום לשתי מיטות ושולחן עץ קטן. הוא היה עמוס בציוד של מטיילים המתארחים בו דרך קבע. העייפות הפילה אותי באחת על מיטה עץ קשה. בבקר התעוררתי ליום נפלא וגיליתי שהמחנה שוקק מטיילים ומיכלי טילים. "ראקייטה" ברוסית שמוקמו מתחת לעצי ערבה ועל פלגי מים. מסתבר שמיכלי השינה הם חלק מרקטה ימית הבנויה משני חלקים ושניהם משמשים כתאי שינה. המחנה שוכן מתחת להר טולסטוח'ה – Tolstoh'a "ההר השמן" ברוסית. אחת מהפעילויות החביבות על משתכני המחנה , זה לטפס בשעת בקר מוקדמת אל פסגת ההר עם מצנחי רחיפה, להמתין לרוח טובה ולצאת למסע ריחוף. רק כאן התחוור לי שאלכסיי הנהג עוסק בספורט הריחוף והארגז שהוא התקין על הג'יפ משמש אותו לאחסון המיצנח. אלכסיי הכין לי ארוחת בקר טובה ובשעה 10:00 עזבנו את המחנה חצינו את הכפר מאימה - Maema את מנגרוק קמפ - Mangarok  משם חצינו את מעבר ההרים סמינסקי Semenske - שהיה בגובה של 2500 מ'. בעמקים ראיתי חמניות שזרעיהן השחורים – קטנים נמכרים בשוק, גרצ'קה – כוסמת, חיטה, שעורה, שיפון, שדה ענק של בבונג – קמומיל כנראה שלתעשייה הרפואית. היו כאלה שקצרו את התבואה לחציר ויצרו חבילות עגולות שהמתינו בשדה לאיסוף. היערות נכרתו כאן זה מכבר. נוח היה לכרות עצים במדרונות המשתפלים לנהר ולגלגל את הגזעים לאפיק ומשם הנהר היה מסיע אותם ליעד. הכפרים שראיתי לצד הדרך היו עלובים. הקיץ הלוהב הוציא כאן את הילדים שהיו בחופשת קיץ אל היובלים ואל אפיקי הנהרות כדי לטבול ולצנן את הגוף.  משם נכנסנו בדרך עפר לאפיקו של וואדי אורסול. נהר במימדים של הארץ ויובל במימדים של אלטאי. דרך נופית מדהימה לאורך נהר שוצף. כעבור 3 ק"מ עצרנו בפינה קסומה , תחת לעצי ערבה, שם החלטנו לבלות את הלילה.. אף שהשמש עמדה עדיין ברקיע השמיים השעה הייתה אחרי 19:00 . אלכסיי בנה שני אוהלים ואני ניצלתי את הזמן לטבילה במי הנהר הקרים. הרים גבוהים נתגבהו מעל לאפיק, בפסגותיהם נותרו עוד עצי מחט. אלכס אמר שבעמקים הללו לא יורד שלג בחורף, רק על פסגות ההרים, כך שרועים שוהים כאן כל השנה. האלטאים והשבטים המקוריים החיים כאן, מלוכסני עיניים, מנהלים אורח חיים הדומה לשכניהם המונגולים. לא רחוק ממחנה האוהלים שנטינו , חיה משפחה שכזו. זוג צעיר, שתי בנות, אחת מהן נשואה שהרתה לגבר וילדה תינוק, התינוק בן חצי שנה. הבעל ברח. "רע" היא אומרת. היא חזרה לגור כאן בבית הוריה. יש להם עדר של 50 פרות שרועות כאן בוואדי. ליד הבית יש "באנייה" – בית מרחץ מקומי. יורטה, סככת ישיבה, שולחן אוכל גדול ומשאבת מים המעלה מים ממי תהום. הבת השנייה בת 12 . בחצר עמדו עגלים בתוך מכלאה. הפריחה הייתה בעיצומה ושפע של פרפרים ומאביקים חגגו עליה.


צילום: נסים קריספיל

אל הנהרות קטון וביאה
למחרת היום , עזבנו את נהר אורסול וטיפסנו אל מעבר ההרים ציקיטה מאן שגובהו 2000 מ'. מהמעבר ירדנו  לעבר כפר הנופש אילגומן השוכן במפגש הנהרות אילגומן וקטון. בדרך סיפר לי אלכסיי את האגדה העממית הרווחת באלטאי אודות הנהרות קטון וביאה. האגדה מספרת על האל של אלטאי שנקרא בשם חאן אלטאי שהייתה לו בת יפהפייה בשם קטן שליבה הלך שבי אחרי צעיר יפה תואר בשם ביאה. חאן אלטאי התנגד בכל מאודו לקשר בין השניים. קטן הבת החליטה לברוח מבית אביה כשביאה אהובה דולק אחריה , משיג אותה ושניהם רצים מאז יחד כנהר אוב. עצרנו לחנייה באילגומן ומשם נסענו בנתיב המתפתל ועוקב אחרי זרימת הקטון.מידי פעם עצרנו בנקודות שמהן נשקפה פיסת נןף מדהימה על הנהר. מי הנהר שצפו וגונם נע בין תכול ללבן. באפיו הבחנו מעת לעת במטיילים שעשו רפטינג בנהר. ספורט רווח ואהוב על רוסים ועל תיירים המגיעים לאלטאי.  בהמשך הדרך, עצרנו באתר קבורה עתיק שבו עמדו מצבות אבן בדמות אדם. אלטאים תושבי האזור, מייחסים קדושה לאתר ונוהגים לבקר בו. סביב המצבה הגדולה היו פזורות מטבעות כסף.

צילום: נסים קריספיל

ציורי סלע באתר קלאבאק טאש
עצרנו במפגש הנהרות קוטון וצ'ורוס וטיפסנו רגלית למוזיאון פתוח שבו יש ציורי סלע. בתחילת הטיפוס עמדה יורטה וסמוך לה צריף עץ שבו גרה המדריכה המקומית ובעלה. זוג קשישים בני למעלה מ-70. המדריכה הקשישה ניאותה לצרף אותי לקבוצה דוברת אנגלית. בהנחייתה הגענו לציורי סלע מרהיבים המתארים סצנות צייד ובעלי חיים שחיו כאן באזור. האתר אינו מתוחזק דיו והמקומיים חורטים, מציירים על הסלעים ופוגעים בציורים הקדומים. המדריכה טרחה ליידע את הנשים לבל תכנסנה למתחם סלעים מסוים מאחר שמדובר בקרינה רדיו אקטיבית הנפלטת ממנו. במקום אחר היה דייק שפרץ את שכבת סלעי הגרניט. המדריכה המקומית המליצה לאנשים הסובלים מכאבי גב, לחלוץ את הנעליים וללכת יחף על הדייק.


צילום: נסים קריספיל

212 ק"מ של דרך שגמאנו  מאילגומן הביאו אותנו אל עמק קוראי. את העמק עיטרה פסגת הנוס צ'ואיסקי ראנץ שגובהה 4200 מ' שהייתה מכוסה שלג. החלטנו  לעשות חניית לילה בלב העמק מתחת לעצי ארז וסמוך ליובלון קטן. אלכסיי היה עסוק בבניית המחנה, אני צפיתי אל האופק הרחוק והבחנתי בבקתת רועים. החלטתי לצעוד לעברה, מה שנראה מהמחנה כ- 1 ק"מ הפך ל- 5 ק"מ של טיפוס מתיש. הגעתי לבקתה, נקשתי על הדלת. רועות אלטאיות מלוכסנות עיניים פתחו את הדלת והופתעו למראה הזר המוזר שצנח משמים. אני מעריך שהן חשבו שאני שד, ומיד הן טרקו את הדלת בפניי. אבי המשפחה שהגיע כשהוא נוהג  משאית זיל רוסית לא הבין גם הוא, מה לאורח הזה בביתו ולא החליף עימי מילה. " איפה מידת הכנסת האורחים שאני מכיר אצל הערבים ושבטי הבדווים בארץ", אמרתי לעצמי וחזרתי על עקביי. המיקום הפסטוראלי שבחר אלכסיי, היה משופע ביתושים טורדניים שהטרידו את מנוחתנו  במהלך הלילה. אלכסיי צייד אותי בכילה שהקלה עליי. הצעתי לו להדליק מדורה ואכן , עשנה הבריח במידת מה את להקות היתושים. אלכסיי נותר ער ופיטם את המדורה. בבקר מצאתי אותו מכורבל בתוך עצמו כשבקבוק וודקה ריק היה מונח למראשותיו.










צילומים: נסים קריספיל

לעבר אגם טלצקיה
עזבנו את עמק קוראי ונסענו לגורנו אלטייסק כ- 450 ק"מ של דרך שהייתה מנותבת לאורך הנהרות צ'ורו וקטון, עצרנו לחנייה בגורנו אלטייסק והמשכנו בנסיעה לאורך נהר הצ'ויה ואחרי מעבר ההרים ביאקה נפגשנו לראשונה עם  נהר ביאה הגדול המנקז את מימי אגם טלצקיה. נסענו לאורכו עד טלצקיה. המרחק בין גורנו לאגם היה כ- 200 ק"מ. אין ספק שהיה זה יום נהיגה ארוך ומתיש לאלכסיי שגמא ביום אחד כ- 600 ק"מ ואני שישבתי לידו, התענגתי כל היום על נופי האלטאי המרהיבים. תמונת הנוף שנגלתה אלי בעת שהגענו למפתח של נהר הביאה, הייתה מדהימה. אגם טלצקייה הציורי השתרע לו בין שני הרים ועל גדותיו שני כפרים ציוריים, השמש שהייתה בגבינו, האירה באור רך ואדמדם את בתי הכפר ארטיבאש. לעת ערב, הגענו לביתו של סרגיי שבארטיבאש, חברו הטוב של אלכסיי. סרגיי מזכיר בחזותו  אל יווני. הוא בן 56, רזה,  שיערו ארוך, זקנקן מעטר את פניו ועיניו ירוקות וחכמות. גר בצריף עץ מיושן שירש מאבותיו. חי בגפו. הצריף בנוי משני מפלסים ונשען על חצר גדולה. בחצר עומדת סככה ובה שולחן עץ והרבה פיצ'פקס פזורים עליה. ברגים, חלקי מנועים ופחיות שימורים ריקות. סככה נוספת שהייתה מיועדת לאחסון גזרי עצים להסקה, נשענה על הסככה ולא רחוק ממנה עמדו שרותי הצליפה שהיו מקורים בבוטקה עלובה. אלכסיי הכיר את סרגיי עוד בימים שחשב לרכוש כאן נחלה קטנה על שפת האגם ולהפוך אותה לבית חלומותיו. בעזרתו של סרגיי הוא רכש את הנחלה השכנה לו. הוא בנה עליה צריף נפלא , בנייה ושני צימרים. אבל יום אחד, בהעדרו של אלכסיי, כל חלום חיו עלה באש. עד היום, לא ברור אם השריפה הייתה מעשה זדון או קצר חשמלי. מכל מקום הוא השקיע שם את מירב הונו. אין לו עניין לבנות כאן יותר אבל יש לו עניין  למכור את הנכס.

צילום: נסים קריספיל

סרגיי שנולד כאן וגם אבות אבותיו סיפר לי שהתושבים הקדומים שגרו כאן בעבר נקראו בשם "טולוס" ומכאן עולה מקור השם טלצקיה. עד היום גרים כאן 15 שבטים והוא מונה אחדים מהם : טולוס, טובאלאר, טילינגיט, טליאוט, קומנד, אלטאי וקיזי. השפה המדוברת כאן היא סיאוק – אלטאית. אורכו של האגם הוא 87 ק"מ, רוחבו במקום הרחב ביותר מגיע לכדי 6 ק"מ ובמקום הצר ל – 900 מ'. עומקו 325 מ'. הטמפרטורה של המים באגם מגיעה לכדי 3.4 מעלות בעומק של 10 מ' ועל פני האגם היא מגיעה בקיץ לכדי 16 מעלות. מכיוון שאין באגם צומח ימי שדגים יכולים להיזון ממנו, אין דגים באגם, רק במוצא שלו בנהר הביאה. שני כפרים יושבים על גדותיו: ארטיבאש בגדה הצפונית ו – איאוגאטש בגדה הדרומית. סרגיי נולד כאן לתוך יערות וטבע. בהתחלה הוא גר במעבה היער , מרחק של 100 ק"מ מהאגם ותושבי שני הכפרים היו גרים כאן רק 3 חודשים בשנה בעונת הקיץ. סרגיי התפרנס כל חייו מצייד. הוא צייד בנשמתו. הוא צד "רודיה", "סייבל", "אלק", דובים, חזירי בר ו "איקאבנים". בשר הדובים טעים מאוד לדעתו. לפני 30 שנה מספר סרגיי נטרפו כאן סטודנט על-ידי   דובים ושניים אחרים שהיו עימו נפצעו קשה. דובים אומר סרגיי, לא תוקפים בני אדם, רק כשהם במצוקה ונאלצים להגן על עצמם. הסטודנט שלמד זואולוגיה , ביקש לצלם גור דובים שישב על עץ. אימו של הגור שהבחינה בסטודנט, הבינה שהוא מאיים על הגור טרפה אותו.
רק לפני 4 שנים מספר סרגיי, סללו את כביש הגישה לאגם, עד אז הייתה דרך עפר קשה שהובילה לשני הכפרים. את הגשר שבנו על נהר הביאה, המחבר בין שני הכפרים הקימו רק לפני 3 שנים. תושבי הכפרים מתפרנסים כאן בעיקר מתיירות קייץ. רק 5 – 6 ק"מ משטח האגם קופאים בחורף, אבל לא ברמה שניתן לעלות על הקרח במכוניות ולחצות את האגם, רק באמצעות סקי, בעלי חיים וסוסים ניתן לחצות את האגם. לפני 30 שנה האגם קפא כולו.
שאלתי את סרגיי למה הוא לא נשא אישה עד היום והוא ענה לי שיש לו דם טטארי וטטארים אינם יכולים לשאת אישה אחת אלא 3 עד 4 נשים. וכיוון שאין לו אפשרות לעשות את זה היום, הוא מעדיף להישאר לבד. מלבד זאת הוא אומר שהבעל היום, הוא הדבר החשוב ביותר שיש לנשים כאן ולבעלים יש סדר עדיפויות אחר, צייד, סוסים, בעלי חיים ועוד. כששאלתי אותו מה יהיה כשיחלה , חלילה או ימות, הרי במנטאליות המקומית של היעדרות מידת הכנסת האורחים , לא ידעו עליו, איש גם לו יחפש אותו, הוא אמר לי : " דווקא בשל המחשבה הזו שאיש לא ישאל עליי כשאהיה חולה, אני משתדל  להחזיק את עצמי בריא ואני משדר לגוף שלי שיחזיק מעמד ולא יחלה ולכן אני לא חולה אף פעם".
במהלך השיחה איתו, הוא כיבד אותי במשקה שהוא הכין  משורשי הצמח רדיולה רוזיאה. הוא מוציא את שורשי הצמח מהקרקע, קוצץ אותם ומשרה בוודקה. משקה זה לטענתו, מגביר את כוח הגברא. יש לשתות ממנו כף אחת בכל בקר, לא בלילה, הוא מזהיר, כי הוא מרדים.

למחרת היום יצאתי לטייל בכפר ארטיבאש. צריפי העץ הישנים בנויים על המדרון הדרומי הפונה לעבר האגם. רחובות אורכיים יורדים אל טיילת הנהר ומהם מסתעפים רחובות רוחביים. הם אינם מרוצפים ונותרו  כפי שהיו , דרכי עפר. חיצוניים רוכשים כאן נחלות, בונים בתי קייט ויחידות נופש ומלינים בהם תיירים. הפיתוח מתמקד בטיילת הראשית הנוסעת לאורך טיילת האגם. טיפסתי לאורך הדרך הנופית המקיפה את הכפר מלמעלה וממנה נגלתה תצפית מרהיבה לעבר האגם. בעלי סוסים מקומיים, עושים כאן עסקים טובים. לאורך הדרך פגשתי בקבוצות רוכבים ובבודדים שרכבו על הדרך הנופית. בסופה הגעתי לטיילת האגם. הלכתי לאורכה ועיליתי על הגשר החוצה את נהר ביאה לעבר הכפר איאוגאטש..תנופת הפיתוח בכפר זה עולה בעשרות מונים על הכפר ארטיבאש. כמעט ואי אפשר לזהות את בתי העץ הישנים של הכפר. מקומיים וחיצוניים בנו בתי עץ מרהיבים והפכו אותם ליחידות נופש. פה ושם החלה גם בנייה באבן, או שילוב של אבן ועץ. בעיצומו של הקיץ, אין למצוא כאן צימר אחד לרפואה ומשפחות מקומיות מנצלות את העובדה ופותחות את ביתן בפני תיירים. לעת ערב חזרתי לביתו של סרגיי. אלכסיי טיפל כל היום בענייני הבית השרוף . הוא חיזר אחרי סוכני נדל"ן והציע אותו למכירה. לעת ערב ישבנו על מרפסת העץ של סרגיי. סרגיי ואלכסיי טרחו וכינו סעודה טובה ובמהלכה הוודקה ניגרה לתוך גרונם כמים.

חזרה לברנאול
למחרת היום, נפרדנו מסרגיי, שלא שכח לצייד אותי בבקבוק וודקה בו הישרה את הצמח רדיולה רוזיאה. ויצאנו לדרך. דרך ארוכה אותה שברנו בעצירות התאוששות. לעת ערב הגענו לעיר ברנאול ואלכסיי הציע לי להתארח בביתו . נפלתי שדוד על מזרון שהניחו עבורי על שטיח. לא לפני שהתקלחתי ואכלתי ארוחה מצויינת שראיה אשתו של אלכסיי הכינה. למחרת היום, לא רציתי להטריח את אלכסיי שיטייל איתי בברנאול. רכבת הלילה הנוסעת ליקטרינבוג יוצאת רק ב – 23:55 ולרשותי עמד זמן לא מבוטל. הנחתי לאלכסיי לפרוק את הציוד ולהתארגן . הוא התעקש להסיע אותי למרכז העיר ברנאול ובתיאום איתו, גם להחזיר אותי בסוף היום.
העיר עצמה, כמו רוב ערי סיביר, נחשבת לאחת מהנפגעות הגדולות מזיהום תעשייתי. התושבים טוענים שאחוז המתים מסרטן וממחלות דרכי הנשימה בעיר הזו, הוא מהגבוהים ברוסיה. חרשתי את רחוב לנין המרכזי לאורכו. כיוון שהמוזיאונים סגורים ביום שני, החלטתי להמר ולבקר בכל זאת במוזיאון לספרות. נראה לי שהייתי הזר היחידי שביקר במוזיאון הזה מיום שהוא נבנה. צוות העובדים קיבל אותי בכבוד רב. כשאני מדבר  על צוות עובדים במוזיאון, אני מתכוון לצוות עובדים שלא עובדים במהלך היום. הם יושבים במשרדיהם ועוסקים בענייניהם הפרטיים, קוראים עיתונים, ספרים, מחייגים לבני משפחתם על חשבון המדינה ומייחלים לרגע שהיום ייגמר. עבור 100$ שכר חודשי, אין טעם להתאמץ. במוזיאון עצמו הייתה תערוכה חביבה ביותר של בובות שנעשו בהשראת ססיפוריו של הסופר הרוסי שושקין שנולד באחד מהכפרים הסמוכים לברנאול. מנהלת המוזיאון הצמידה לי מדריכה צעירה ויפה דוברת אנגלית בשם קטיה שליוותה אותי בכל אגפי המוזיאון. אגף אחר עסק בתולדות הגרפיקה ובאולם המרכזי הייתה תערוכת צילומים של שחקנים רוסים וסלבריטאים שניסו לשחזר דרכם דמויות מציורים של גדולי הציירים הרוסים. משעשע ויפה.  לעת ערב, אסף אותי אלכסיי. ארזתי, התקלחתי ובזמן הנותר עד לנסיעה ניהלתי שיחת נפש עם בנו הגדול של אלכסיי שהתחתן וכעבור שנה התגרש ושקע לתוך מרה שחורה. ציידתי אותו בטיפים לחיים. הוא החמיא לי כשאמר שהייתי צריך לעבוד כיועץ לענייני נישואין, בא בעת שידעתי ביני לביני שיכול הייתי להיות יועץ לענייני גירושין.
ב-23:45 יצאה הרכבת, טרם זמנה לעבר העיר יקטרינבורג
צילום: נסים קריספיל

סוף המסע, רוסיה הגיגים
ההפתעה הגדולה מכולן, הייתה החום הבלתי נסבל ששרר בסיביר, בניגוד לכל תחזיות וחלומות העבר על סיביר הקפואה. אתה מצפה להגיע לאזור גיאוגראפי שטמפרטורות הקיץ שבו יגיעו לטמפרטורות החורף שלנו. החום היה מעיק עד כדי כך שנאלצתי להימלט מפניו ולחסות תחת עצי שדרה ויער. הקיץ בסיביר קצר, קצר מאוד. ועוד בטרם אוקטובר, צונחת הטמפרטורה אל מתחת לאפס. משום כך הקיץ הוא במה רוחשת וגועשת לבעלי חיים וצמחים הממהרים להשריץ, להטיל, לבייץ, להמליט, לפרוח ולסיים מחזור חיים, לפני שהשלג יכסה שוב את הכל.
הפתעה הנוספת הייתה, מפגש עם מדינה שחייתה שנים רבות תחת עול של צארים – משעבדים ותחת עולו של שלטון קומוניסטי אפל ומדכא, איך בפחות מ – 20 שנה, המדינה הזו נחשפת למערב "מתערבת" ואתה מגלה בה גורדי שחקים, חנויות, מכוניות יפניות מפוארות שדחקו את רגליהן של הלאדה והוולגה.
החנויות מציעות שפע אדיר של מוצרי מזון כשבעבר הלא רחוק יכול היית למצוא בהן לא יותר מ – 4 מוצרים בסיסיים. נדרשת לעמוד בתור שעות כדי לקנות לחם. הלבוש, האופנה, הרחובות. שינוי אדיר שהמקומיים לא מצליחים לעכל ובעיקר דור ההורים והקשישים. יוקר מחייה שיכול להתחרות ביוקר המחייה שלנו. ממוצע השכר של השכבות הבינוניות נע בין 10,000 רובל ל – 20,000 .
צילום: נסים קריספיל

נשים מדהימות ביופיין, כל שלשית שעוברת ברחוב יכולה לדגמן לירחון מכובד. רגליים חטובות וארוכות שמתחילות בצוואר ולא נגמרות. הנשים לובשות את מיטב האופנה העולמית. אתה רואה יותר נשים מגברים ברחוב. אולי בשל העובדה שמיליוני גברים מצאו את מותם במלחמות רבות, הוצאות להורג, או שהם עדיין נמקים בבתי כלא. סטאלין האיום חיסל כאן יותר מ- 20 מיליון בני אדם.
המרחבים האינסופיים של סיביר הנאמדים במונחים של ימי נסיעה ולא שעות נסיעה. מישורים של שדות ויערות של מרחקים שהעין אינה יכולה להכיל, מעוררים תמיד את תחושת הערגה, הציפייה, הבית, המשפחה. חיילים ששרתו בצבא הרוסי במחוזות שהיו מרוחקים מהבית, לא יצאו במהלך השרות אפילו לחופשה אחת. אצלינו, ברצועה הצרה של המדינה, החייל המשרת הכי רחוק מהבית, מרגיש שהוא משרת בבית. הכל כל-כך נגיש, הכל במימדים של שעות, מחצית השעה, הכל דחוק, הכל צפוף.
מסילת הרכבת היא עורק החיים הראשי של המרחבים העצומים הללו, סם החיים, הדופק. היא מחברת רחוקים, היא מעניקה לך תחושה אמיתית של מרחב וזמן. לזמן יש כאן משמעות ואין כאן משמעות. בנסיעה ארוכה, אתה יכול לגלגל את כל מסכת חייך כשאתה בוהה דרך חלון הרכבת במרחבים הירוקים, או כשאתה מסרב להירדם על דרגש השינה.
צילום: נסים קריספיל

במרחבים הירוקים הללו, זרועים להם כפרים ועיירות קטנות שהיו פעם כפרים, תמיד הם לצד המסילה, תמיד נשענים עליה.
שנים רבות יחלפו, עד שהעם הזה ישיל מעליו את תחושת הכניעות שלו ואת תחושת ההתבטלות מול הממסד. העם הזה היה רגיל שמנהלים אותו. הממסד אחסן את היוזמה והחשיבה במרתפים אפלים. העם הזה ידע לעשות רק את מה שביקשו ממנו, לא מעבר לזה. העם הזה ממעט לדבר, חשדן, אינו מאמין לאיש ואינו מאמין ביכולת שלו לעשות משהו .שיחות עראי ולהג מיותר גרמו לו לנזק. לכן הוא לא מדבר כשהוא עולה לרכבת, לאוטובוס וברחוב. עד היום הם מביטים לאחור ולצדדים כדי לבחון שלא עוקבים אחריהם. הם מדברים בלחש כדי שמי שיועד להאזין להם לא ישמע. הם מתחילים להיפתח אט אט. אבל זה תהליך שדורש זמן ואמון.
אין כאן תיירים, אין כאן זרים. נוכחותו של זרה מרימה גבה, מפנה מבטים. רוב התיירים עסוקים בלעשות עסקים במוסקבה או בלראות את שכיות החמדה של השלטון המושחת בסנט פטרבורג. וכי מה יש להם לחפש במרחבים המשמימים של סיביר, בעיירות אפורות  המרעילות את עצמן.
הכפרים, מהוהים, עייפים, תשושים ונטולי חיות. בדיוק כמו לוחות העץ המאפירים שמהם בנויים בתיהם. דרכי שתי וערב מחלקים אותם כשהם זרועים במהמורות. כולם, כמו הטבע המתעורר, עסוקים בלעבד את חלקת השדה הקטנה הנשענת על הבית כדי לעבור בשלום את החורף המקפיא, עם עוד שק של תפוחי אדמה. הכפריים , לא ניחנו כאן במידה של הכנסת אורחים, אולי מחמת העליבות של בחייהם ובתיהם ואולי בשל מידת החשדנות הטבועה בהם.
תופעת השכרות רווחת כאן בכל מקום. העם הזה מטביע את יגונו ואת שמחתו בטיפה המרה. אתה פוגש את השיכורים בכל מקום. אנשים מחוקים שאיש אינו נותן עליהם את הדעת. עיתים שהם מתגודדים בחבורות, בגדיהם צואים ומטונפים וימים רבים שלא באו מים אל גופם. מתגלגלים בסחי של עצמם ושל אחרים. יושבים בקרן רחוב , או בליבו של הכפר.
הצעירים רוכשים מידה מגונה זו ואתה יכול לראותם מסתובבים ברחוב כשבקבוקי בירה בידיהם. כשהם מכלים את תוכנם, הם משליכים אותם לרחוב.
התיירות ברוסיה מבוססת על מקומיים. רבים מהם עוסקים בספורט אתגרי: גלשני רוח, סקי, גלשני ים, רפטינג, טיפוס והליכה. בחופשות ובסופי שבוע, הם נוהרים אל אתרי הטבע ונוטים את אוהליהם ביערות, על שפת אגמים או על פיסגה של הר. רובם יודעים ללקט צמחי בר למאכל, פטריות ושאר ירקות וחלקם ציידים.
מחוז הבייקאל ומחוז האלטאי נחשבים למחוזות המטיילים ביותר. נוכחותם של שוטרים במקומות שבקרתי בהם , זעומה ביותר. הם כמעט ולא נראים על הכבישים.
העם הזה אוהב פרחים. הרבה חנויות של פרחים בערים הגדולות , אנשים קונים פרחים. הפרסטרויקה הפכה את הבתים בערים למבצרים. הפשע הולך וגואה. בכל בית דירות הותקן שער ברזל עם מנעולים וקוד כניסה. המשטר הקודם העניק ביטחון לתושבים, המשטרה הייתה בכל מקום. עבריינים נענשו בחומרה והפשע לא השתלם.
התשתיות בערים ובכפרים נשענות עדיין על התשתיות העלובות של המשטר הקודם.. גז, חשמל, מים. בכפרים, עדיין שואבים מים מפומפה מרכזית. אי אפשר לשתות היום מים מברזים בערים הגדולות, כי הצנרת הישנה נרקבה , המים הזדהמו ולוקח זמן למשטר הנוכחי להתקין תשתיות חדשות. התושבים עסוקים בלהוביל מים לבתיהם ממעיינות שמחוץ לעיר וממקורות מים לא מזוהמים. מים מינראליים נמכרים בשווקים, אבל התושבים אינם יכולים להרשות לעצמם הוצאה מפנקת שכזו..
תם לו עוד מסע וההשתוקקות למסע הבא מותירה אותנו חיוניים ומשדרת לגופינו שהוא עדיין לא סיים את תפקידו.

נסים קריספיל

צילום: נסים קריספיל

יום ראשון, 18 ביולי 2010


ברכבת הטראנס סיבירית מיקטרינבורג  לולדיווסטוק
צילום: נסים קריספיל

למה סיביר
"סיביר" של ילדותי, הייתה מילה נרדפת למקום  הכי קר בעולם. למרחבים אין סופיים של שלג נצחי. מקום שמגלים אליו "ענושים". מקום שלא חוזרים ממנו. בילדותי, קראתי את הרומן "מיכאל סטרוגוב", הנחשב לאחד מן  הספרים הטובים ביותר שכתב ז'ול ורן. הרומן מתאר את מסעו של מיכאל סטרוגוב בשליחות הצאר אלכסנדר השני אל אחיו הדוכס שישב בעיר אירקוטסק שבמזרח סיביר, כדי להזהיר אותו מפני הקולונל הבוגד איבן שביקש בדרכי עורמה להסגירו לידי המורדים הטטרים. בדרך הוא פוגש את הנערה הליטאית נדיה שהייתה בדרך לבקר את אביה שהוגלה לאירקוטסק. , מיכאל נדיה ואימו של מיכאל נשבים על-ידי הטטרים . מיכאל מגלה בשבי שאחד ממנהיגי המורדים הוא לא אחר מאיבן. ואיבן המגלה את מטרת שליחותו של סטרוגוב מעמיד אותו למשפט בעוון בגידה. גזר הדין היה לעוור את עיניו של סטרוגוב. מיכאל מוצא את עצמו חסר אונים כשנדיה מטפלת בו. ובשעת כושר הם נמלטים מהשבי ומגיעים בדרך לא דרך לאירקוטסק עוד לפני איבן . הם מצליחים לחשוף את מזימתו והורגים אותו".
לימים, כשגדלתי , קראתי את הספר "יום בחיי איוואן דניסוביץ" של הסופר אלכסנדר סולז'ניצין המתאר את החיים בגולאג של סיביר – מחנה עבודה סובייטי.
ובבחרותי קראתי את הספר "והיום איננו כלה" של הסופר צ'ינגיז אייטמטוב. עלילה המתרחשת בערבות הסרוזק שבקזחסטן ביישוב קטן שנקרא בוראנלי-בוראני, היישוב הקטן שוכן, בסמוך לצומת מסילת הברזל ותושביו אחראים לתפעולה השוטף. גיבור העלילה,  ידיגיי, טוען את גופת חברו, קזנגפ לקבורה דתית, בבית קברות העתיק באנה-בית. במהלך המסע, ידיגיי מספר על ההיסטוריה האישית שלו ועל חייו בערבת הסרוזק  הסיפורים מתובלים באגדות עם קזחיות קסומות  הנשזרות  לתוך עולם האגדות שלקטתי בחיי מאלפי האינפורמנטים שלי.
 צילום: נסים קריספיל

הרכבת הטראנס סיבירית
החבלים המזרחיים של רוסיה לרבות רצועת החוף הארוכה שיש לה עם האוקיאנוס השקט היו מאז ומתמיד שכוחי אל. עם היווסדה של העיר ולדיווסטוק לחוף האוקיאנוס השקט (1860), ביקש השלטון המרכזי במוסקבה, לממש חזון עתיק יומין של בניית נמל גדול במזרח. תוך 20 שנה התבצר מעמדה של העיר והיא הפכה לנמל הגדול ביותר של רוסיה. 80% מהפעילות של הצי הרוסי מתנהלת בה, לרבות נמל דייג ושינוע סחורות. ב- 1889 ביקש הצאר אלכסנדר השני לחבר את הבירה מוסקבה עם האוקיאנוס השקט באמצעות מסילת רכבת שתקרא לימים בשם "הרכבת הטראנס סיבירית". את מלאכת הבנייה והתכנון הוא הפקיד בידיו של בנו אלכסנדר השלישי. אלכסנדר בחר לבנות את המסילה משני צידיה, מולדיווסטוק מערבה ומסנט פטרבורג מזרחה לקראת אמצע המסלול. הפרויקט בוצע על-ידי חיילים ועל-ידי אסירים שנדונו לעבודות  כפייה. מוולדיווסטוק הונחה המסילה צפונה לאורך גדתו המזרחית של נהר אוסורי עד חברובסקי. ב-1890 נבנה גשר מעל נהר אורל ובניית המסילה המשיכה לתוך אסיה. ב-1898 נבנה גשר מעל נהר אוב והעיר הקטנה נובוניקולבסק שהוקמה ב-1883 התפתחה למרכז סיבירי גדול הנושא היום את השם "נובוסיבירסק." באותה שנה הגיעה הרכבת הראשונה לאירקוטסק ולחופי ימת באיקל. המסילה נמשכה מזרחה, לאורך נהרות שילקה ואמור, ובמהרה הגיעה לחברובסק. ימת ביקאל שאורכה 640 ק"מ היוותה מכשול בדרך להשלמת המסילה. עקיפת הימה הייתה כרוכה בהארכה ניכרת של המסילה.  בחורף, כשהימה הייתה קפואה, היו מורידים את הנוסעים מהרכבת, מעלים אותם ואת מטענם  על מזחלות קרח ומחליקים  אותם לעבר הרכבת שחיכתה להם בקצה השני של הימה . בקיץ היו מעלים אותם על מעבורת ומעבירים אותם מצד לצד. סופו של עניין שבנייתה של המסילה  הושלמה והונחה בקצה הדרומי של האגם. בתום בנייתה, הגיע אורכה של המסילה לכדי 9,259 ק"מ. חישמול המסילה החל ב-1929 והושלם ב- 2002 . סעיפי משנה של המסילה הטראנס סיבירית הם: הסעיף הטראנס מנצ'ורי שהונח 1000 ק"מ מזרחית לימת ביקאל, כשהתחנה הראשונה שלו מתחילה בטרסקאיה -   Tarskaya השוכנת 12 ק"מ מזרחית לקארימסקאיה – Karymskaya, חולפת על פני חרבין ומגיעה בסופה לבייג'ין. הסעיף השני הוא הטראנס מונגולי. הוא מתחיל בעיר אולאן אודה השוכנת על רצועת החוף המזרחית של אגם ביקאל, משם הוא ממשיך לאולאן בטאר ובסופו הוא מגיע לבייג'ין. הסעיף השלישי שבנייתו הסתיימה ב-1991 ונמשכה קרוב ל-50 שנה נקרא "אמור ביקאל". הוא מתחיל בטאיצ'יט – Taishet  כמה מאות ק"מ ממערב לימת ביקאל, מקיף את אגפו הצפוני של האגם, חוצה את נהר אמור ומגיע לפסיפיק  ב- Sovetskaya Gavan.
200,000 מכולות משונעות מידי שנה על קו המסילה לאירופה. הקו הטראנס סיבירי נחשב לנתיב התחבורה החשוב ביותר ברוסיה ותושבים רבים נדרשים לו . נתיב זה גם העניק  דחיפה עצומה לחקלאות הסיבירית ועודד את גידול הדגניים בחבל אלטאי.
צילום: נסים קריספיל

תכנון הנסיעה
ניתן לחצות את סיביר ברכבת במהלך שבעה ימים. להתחיל בסנט פטרבורג ולסיים בוולדיווסטוק. וזה אומר שאתה צמוד לרכבת, חי ברכבת, נושם את הרכבת ובמהלך שבוע , הרכבת היא ביתך. את הנוף אתה שוזף דרך חלון התא, המסדרון או קרון המסעדה. הרכבת עוצרת בתחנות מרכזיות לאורך הנתיב והקונדוקטורים מכריזים על התחנות ופרקי הזמן העומדים לרשותך בתחנה, להתרעננות ולהצטיידות במים ובמזון. מי שעיתותיו בידיו והוא תאב לחוות חבל ארץ מרתק. להיטמע באוכלוסייה, לחוש את ההוויה ואת חיי היום יום, בעיר, בשוק ובכפרים נידחים שהזמן עצר בהם מלכת. ליזום מסע רגלי ביערות הטייגה ובנופי בראשית, הרי שהוא או היא יכולים להפוך את הרכבת לכלי שרת, המוביל אותם אל היעדים הנבחרים. האינטראקציה שלך עם הנוסעים ברכבת, תיירים, רוסים, מונגולים או סינים, הופכים את הנסיעה בה לחוויה בלתי נשכחת.
העונה המומלצת ביותר למסע שכזה היא בסוף האביב ובמהלך הקיץ. בחודשים יוני עד ספטמבר. בפרק הזמן הקצר הזה, הטבע מתעורר לחיים. צמחים ובעלי חיים אצים בטרוף כדי לסיים מחזור שלם של חיים. הכל רוחש ובוחש. מרבדים של פרחים, מיליוני פרפרים והקשה מכל הם מיליוני יתושים עוקצים וטורדניים. כמעט בלתי אפשרי לערוך מסע רגלי בטייגה הסיבירית, מבלי למרוח את גופך בכל התכשירים דוחי היתושים. או לישון בלילה מתחת לכילה.
אז ראשית לכל, עליך לתכנן היטב את המסע ולהתחשב בלוחות זמנים של רכבות ואוטובוסים. המרחקים בין תחנה לתחנה ארוכים. צריך להצטייד בכרטיסים מבעוד מועד. בעונה זו נעה כמעט כל האוכלוסייה שחיה בסיביר מערבה וקרובים, תיירים ומהגרים ממערב רוסיה נוסעים מזרחה כדי לבקר את בני משפחותיהם.
אתם יכולים לרכוש כרטיסים ליעדים שבחרתם בתחנות הרכבת ואז אתם משלמים את המחיר הזול ביותר ואתם יכולים לרכוש אותם דרך סוכנות נסיעות ואז הם יקרים יותר. מחיר הכרטיס תלוי גם ברמת התנאים שמציעה לך הרכבת. ובמי מהם שאתה בוחר. אם תבחר בתא שינה בודד בעל שני דרגשי שינה , עם אוכל ובלי, עם מקלחת או בלעדיה. או שתבקר לחלוק את התא עם שותף או שלושה שותפים וביחד תמצא את עצמך עם 3 שותפים על 4 דרגשי שינה. או שתבחר לישון בקרון דרגשים פתוח שהוא הבחירה הזולה ביותר.
צילום: נסים קריספיל

במה להצטייד
כל הקרונות מצוידים בסמובר רוסי ומים חמים הם המצרך החינמי היחידי .וכיוון שכך, מומלץ להצטייד בכוסות, בשקיקי תה או בקפה, בסוכר, בכפית או בסכו"ם. מומלץ לרכוש ערכות מזון יבשות כמו מרקים, פסטות או מנות אחרות המותקנות באמצעות מים רותחים.
במטליות, או במגבונים לחים כדי לשפר פלאים את ההיגיינה האישית שלכם בפנס קריאה. המונע אי נעימות בתא המיועד לשניים או לארבעה. כשהאחרים רוצים לישון ולך בא לקרוא. בנעלי בית בהן אתה יכול לנוע חופשית במהלך כל הנסיעה. בקלפים או במשחקי קובייה, כדי להפוך את השעות הארוכות של  השהייה ברכבת לנעימות יותר או כדי ליצור אווירה נינוחה של התרועעות עם החברים לתא. מצרכי מזון וסדקית ניתן לרכוש בתחנות העצירה של הרכבת .  
צילום: נסים קריספיל

יוצאים לדרך
מטוס טופולוב TY154M  עמד בקצה של הקצה של השדה, סמוך לטרמינל הישן כשהוא צבוע בצבעים אדומים עזים. מחולק לשליש קדמי ושני שליש אחוריים. נראה זקן ומיושן. מסעדים שכוסו באריגי בד מערביים. פאנלים שהוברגו לתוכם בהברגה רשלנית. ווסת פתחי האיוורור נופל באיכותו ממכסה מתברג של בקבוק מים. הנוסעים,כולם רוסים, תיירים, שבקרו בארץ או בקרו קרובים. ועד שהמטוס יצא לדרך, הטמפרטורה בחללו הייתה בלתי נסבלת, היה חם בחוץ ושבעתיים בפנים. ההמראה הייתה חלקה אף שההאצה הייתה איטית. ההגעה לשלב השיוט ארכה למעלה משעה. תאי המטען שמעל לראשי הנוסעים, נבנו בימים שלא היה לרוסים על מה להצהיר. קטנים ואינם יכולים להכיל נפחו של תיק יד. משום כך , חברת התעופה מתירה לנוסעים לדחוס תיקי יד ומטען חורג אל מתחת למושבים או להניחם על הברכיים. הדיילות, כמעט ולא נראו במהלך כל הטיסה ורק בחלוף שעה ומחצה הן צצו מאחורי פרגוד מהוה כשהן גוררות אחריהן עגלת נירוסטה שרגליה דקיקות כרגלי חסידה יעל מדפה העליון נחו להם בקבוקי ם שהכילו משקאות אלכוהוליים.
הדיילות היו עבות בשר, עגלגלות פנים וסמוקות לחיים, עטויות במדים מיושנים. הארוחה הייתה עשירה יחסית וכללה דג או עוף, פרוסות נקניק, בשר, גבינה, לחמניות כוסמת, קרקרים, שוקולד ומיכל קרטון קטנטן שהכיל מיץ תפוחים.
צילום: נסים קריספיל

מלחמת הקיום וחוש ההישרדות שנרכשו במשטר הקומוניסטי, נתנו את אותותיהם, בעיקר בכל מה שקשור לאוכלוסיה הבוגרת. הם אגרו לתוך תיקי היד כל מה שרק ניתן היה לאגור מארוחה זו. מצלחות ועד לשקיקי התבלון. כולם מחזיקים בתיקי היד שקיות , כי אתה לא יודע מה מזמנים לך החיים.
הנוסעים ממושמעים, ישובים רוב העת בכיסאותיהם, ואלמלא לחץ השלפוחיות, הם לא היו זזים מכיסאותיהם כל הטיסה. לרגע, אני מדמיין לי מה היה קורה אם המטוס הזה היה מלא בישראלים ועוד בתום הארוחה. 
נחתנו ב- 22:30, בחוץ למרבה הפליאה, היה עדיין מואר. נינה חיכתה לי בשדה עם זיאד. זיאד מהנדס מכרות שהגיע מבוסניה ליקטרינבורג כדי למצוא עבודה. 15 שנה עבד מתחת לאדמה ולא ראה אור שמש. הכיר את נינה ומצא עבודה במוסך מקומי. נינה מתגוררת בלב הכרך בבית שירשה מהוריה. זיאד חוסה בצל קורתה , מעניק לה ביטחון ומפיג את בדידותה. החיים לא קלים כלל ועיקר, אף ששכר העובדים האמיר, גם החיים האמירו. לפיכך הם הובילו אותי למרכול שאינו מבייש שום מרכול במדינתנו. במדינה שעמדה בתור ללחם עד 1991 המדפים עמוסים כל טוב, מקוויאר עד לגבינת רוקפור. צעירים רבים איכלסו את המרכול. הם בעיקר קונים משקאות חריפים. הצעירים מסתובבים ברחוב כשידיהם אוחזות בבקבוק בירה. עקבות השתייה ניכרים כאן בשברי בקבוקים שאתה פוגש בכל מקום.
נינה וזיאד ניצלו את נוכחותי ו"דפקו" קנייה שיכולה לשרת את עליבות חייהם גם שבוע. עם הקניות והכבודה שלי הגענו לביתה של נינה בחצות. הבית, יחידה בבית דירות מיושן שנבנה בשנות החמישים, ההזנחה שורה בכל. טיח מתקלף, טפטים מהוהים. אביה שהיה קצין בכיר בצבא החזיק ספרים רבים שעניינם במלחמות. הכונניות היו גדושות בהם וריח האבק שהעלו התערבל בריח העובש שפשה כאן בכל.
ספה אחת שנפתחה כאן לכבודי, נשענה על ערימת ספרים שנינה הניחה מתחת, כדי לתמוך בה. נפלתי שדוד על הספה החורקת והתעוררתי בשעה 10:00 לכל שאונם של כלי עבודה שעסקו בשיפוץ הכביש ממש מתחת לחלוני. יקטרינבורג הייתה לוהבת, הטמפרטורה הגיעה לכדי 38 מעלות. " מה אני אמור לעשות עם הבגדים החמים שהצטיידתי בהם למסע בסיביר" אמרתי לעצמי. מצאתי את עצמי מסתובב ברחובות יקטרינבורג בג'ינס מעיק ובנעלי הרים.
צילום: נסים קריספיל

ריח מעיק של עשן רובץ על העיר הזו. כבר בימיו של הצאר פטר הגדול יועדה העיר לקלוט את עפרות הברזל שהגיעו ממכרות שבהרי אוראל כדי להפיק מהם ברזל. מ- 1723 ועד עצם היום הזה מתמר כאן עשן. העשן  והפיח התעצמו ב-1781 , השנה בה נסלל הכביש שחיבר את העיר למחוזות סיביר. שמה של העיר הוענק לה על-ידי פטר הגדול כמחווה לרעייתו יקטרינה. יקטרינה הייתה בתו של איכר לטבי ומעדנות גופה שהיה רך ומלא משכו אליה גברים רבים. הראשון היה פרש שבדי יפה תואר, אחריו בא אלכסנדר מנשיקוב שהיה חברו הטוב של פטר הגדול, אומרים שדרכו היא בקשה להגיע לצאר והצליחה. היא דילגה ממעמד של פילגשו של  הצאר למעמד של אשתו. היא ילדה לו 11 ילדים שרובם מתו בעלומיהם. עם מות בעלה פטר הגדול היא הפכה לצאר הראשון ממין נקבה.
צילום: נסים קריספיל

העיר עצמה שוכנת במדרונות המזרחיים של הרי אוראל על גדות הנהר איסט ואוכלוסייתה מונה כ-2 מליון תושבים. היא נמצאת בתנופת בנייה. פועלים מאזרביג'אן , אוזבקיסטן, וקזחסטן, עובדים כאן בבניה. הפועלים הסינים נחשבים לאומנים בענף הבניה. הם מתגוררים בצפיפות רבה בבתים שכורים. פועל זר משתכר בין 10,000 ל- 15,000 רובל בחודש. מקומי מגיע לכדי 20,000 רובל בחודש ואף למעלה מזה.
ביום הראשון ערכה לי נינה הכרות עם אגם שארטאש - Shartash  שנוצר מיד אחרי בניית הסכר ב-   1723על נהר איסט. היא בחרה בו כמפלט מפני החום הגדול שהעיק עלינו  ועל תושבי העיר.החורף נמשך כאן 5 חודשים. מנובמבר עד אמצע אפריל. בחורף, הטמפרטורה עלולה לרדת עד מינוס 30 מעלות. הקיץ של אוראל קצר, הוא נמשך 3-4 חודשים. אבל הקיץ של השנה, אומרים התושבים, הוא החם מכולם. האגם מוקף ביער עבות- "טייגה" ברוסית ומתוכו מתנתבים שבילים המובילים לרצועות החוף שלו. חלפנו על פניו של מה שנראה כמו מצודה הבנויה מאבנים אפורות – שחורות. מדריך מקומי פתח כאן עמדה ובה הוא לימד גלישה וטיפוס. המקומיים מכנים את האתר בשם Kamenniye  Palatki שפירושו הוא " אוהל הסלע". ארכיאולוגים מקומיים סוברים שמדובר באתר פרהיסטורי. מכל מקום האתר הזה הפך זה מכבר ליעד מבוקש על בלייני הטיפה המרה והבירה, אחרת קשה להבין  מהיכן הגיעו לכאן הררי השברים של בקבוקים. בתום הבילוי, הם נוהגים לנפץ את בקבוקי השתייה אל גושי הסלע. פנינו לעבר האגם. קהל רב גדש כל פיסת חוף ואף שמימיו של האגם היו קרים, ההמון השתכשך בהם להנאתו. נינה קפצה באחת אל המים ממעגן סירות ובקשה שאצטרף אליה. סירבתי בנימוס כיוון שלדידי המים היו קפואים.
צילום: נסים קריספיל

משם הלכנו לבקר בבית מלאכתו של חרש ברזל מסורתי. שלושה שכאלה שרדו בדרך הראשית החוצה את היער ומתחברת לאגם. חרש הברזל נשוי ליהודיה. אישה מעודנת ויפה, בת למעלה מ-50. היא עצמה ציירת והיא זו שמשרטטת לבעלה את הדגמים אותם הוא מייצר בסדנתו. קירות הסדנה היו מכוסים בעבודות מעודנות שהיא מכינה. הבולטים שבהן הן פרסות סוסים. בחורים שדרכם נועצים את מסמרי הפלדה המקבעים את פרסת הפלדה לפרסת הסוס , היא משלבת אזמרגדים ואבני חן. מבקרים רוכשים את הפרסה ותולים אותה כקמע בביתם. העבודה המעודנת ביותר שראיתי היא דגם של בלוט אלון. הספלול שלו מתברג כשבתוכו אתה מגלה אבן קוורץ מלוטשת. בעלת האכסניה כיבדה אותנו במשקה המכונה בלשון העממית בשם "קוואס". טעמו מזכיר את טעמה של הבירה השחורה. היא סיפרה לי על דרך הכנת המשקה: היא משרה שעורה בכלי המכיל מים. את הכלי היא מניחה בסביבה חמימה. היא מוסיפה סוכר למשרה. תהליך איטי של תסיסה שנמשך כ-4 ימים הופך את המשרה למשקה טעים ומרווה. אותם זרעי שעורה שהשרתה בכלי, כוחם יפה לארבעה מחזורי השרייה. היא הוסיפה וסיפרה שאת ה"קוואס" מכינים גם משאריות של לחם כוסמת, או לחם שעורים, בתהליך דומה.
בשעה 16:00 הזמנתי את נינה לארוחה במסעדה שהייתה ממוקמת על גגו של  מגדל אנטי – Antei מגדל עסקים ובידור המתנשא לגובה של 273 מ'. הוא נחשב לאחד מהמרכזים המסחריים היוקרתיים של יקטרינבורג. בכניסה מוצב פסלו של הזמר הנערץ ולדימיר ויסוצקי כשלצידו אשתו הצרפתיה מרינה וולאדי. מהגג ערכנו תצפית היקפית על העיר. בתום הארוחה, קבענו לאסוף את סווטלאנה, חברתה הטובה של נינה העובדת במרכז לאומנויות הבמה כמעצבת תלבושות ומודליסטית.
צילום: נסים קריספיל

 סווטלאנה. רוסיה טיפוסית, בת למעלה מ-50, בנויה לתלפיות, חזה ענק הפורץ החוצה מבין מלבושיה. ואין אתה יכול לנתק את מבטך ממנו. היא לבשה לבוש קייצי שהיא עיצבה. שמלת-מעיל פרחונית, רכוסה בחלקה העליון ופתוחה מאזור הטבור ומטה. כשמתחתיה היא לבשה מכנס קצרצר שחשף את שתי רגליה הצחורות-יפות. מהמרכז לאומנויות הבמה נסענו אל "קולקטיב ניסאט לוטש". כפר, במונחים שלנו - מושב. השלטונות הקצו בעבר שטחים חקלאיים לאוכלוסייה העירונית, מעין משקי עזר או גינות עירוניות. בתי עץ קסומים שחלונותיהם מעוטרים בגמלונים , היושבים על דונם אדמה לערך. קולקטיב ניסאט לוטש שוכן כ- 5 ק"מ מכביש טראקט - הציר הראשי המוביל למוסקבה.
לנינה יש חברה טובה בשם לודמילה צ'רקאסקאיה  שגרה בחורף בעיר יקטרינבורג ועוסקת למחייתה בסידור פרחים. לקראת האביב היא עוקרת ל "דאטשה" שלה (בית - עץ) שבקולקטיב. גינה מדהימה יש ללודמילה. והיא עסוקה רוב שעות היום בטיפוחה. את השבילים שבין הערוגות היא רפדה בנסורת עץ. בנתה בגינתה מסלעות, בית זכוכית, ספסלי עץ, בריכות מים ותעלות נטעה בגן עצי פרי, ירקות ופרחים. את הכל היא משקה במימי גשמים , אותם היא אוגרת במיכל צבאי מחליד. גדר עץ מפרידה בין גינתה ליער. היא קרעה שער בגדר העץ  דרכו היא עוברת ליער ומעבדת רצועת אדמה נוספת הסמוכה לתעלת מים. רואים עליה שהייתה יפה, גם היום, כשהיא בת 70, היא יפה עדיין. בעברה עבדה כמהנדסת ומתכנתת טילים ומערכות נשק בליסטי. היא זכתה כמה פעמים במקומות בתחרויות ארציות בסידור פרחים.
צילום: נסים קריספיל

בתום הסיור שערכה לנו בגינתה, היא הזמינה אותנו לשבת על מרפסת העץ המשקיפה על גינתה. שעת בין ערביים, השמש שוקעת כאן בקצב איטי, מה שהופך את היום לארוך. גלגל השמש עמד כשעה מעל קו האופק כשאצלנו אתה יכול ללוות את נטייתו במבט עיין. לודמילה כיבדה אותנו במעשה ידיה. צימוקים נפלאים אותם היא משרה במים רותחים כדי שיתפחו. אגוזים, גבינת צאן, עלי בצק הנראים כמו מלוואח תימני. משקה קוואס שטעמו כטעמה של בירה שחורה. ברוסיה מקובל להביא למארח את התקרובת שהוא אמור להגיש לך. דרך מתחשבת, כי אולי אין לו, ויכול שאתה מפתיע אותו. נינה שהפתיעה , בקשה ממני לתת לה משהו בתום האירוח, ואף שלודמילה סירבה, היא תבעה ממנה לקחת. וזה לא הכל. ועוד בטרם נפרדנו מלודמילה, נינה טרחה לקחת מלודמילה את כל מיכלי הפלסטיק כדי למלא אותם במים במעיין הקרוב. מי השתייה בעיר יקטרינבורג אינם ראויים לשתייה, תושבי הערים מנצלים נסיעותיהם אל מחוץ לעיר כדי להצטייד במי מעיינות. הם לא יכולים להרשות לעצמם לקנות מים מינראליים בחנויות. נינה מחזיקה במטען הרכב דרך קבע מיכלי פלסטיק וגם היא ניצלה את המומנטום ובאותה הזדמנות היא מילאה גם את שלה.


צילום: נסים קריספיל

החזרנו את סווטלאנה לביתה והמשכנו לעבר דירתה של נינה. למחרת היום, יצאתי בגפי לבקר בבית חב"ד. מבנה מרשים לכל הדעות. שליח חב"ד שנכח במקום סיפר לי שמניין היהודים המתגוררים בעיר מגיע לכדי 15000 . 90% מהם נמנים על משפחות שהאם בהן יהודיה או בת לאימא יהודיה שנישאה לגוי והיתר נמנים על משפחות יהודיות משני הצדדים. במרכז המבנה המרשים בנוי לו בית כנסת, אולמות וועידה, מכון כושר, משרדים ומסעדה גדולה ומרשימה. לעת צהריים , היא נתמלאה בקשישים יהודים, דלי אמצעים האוכלים בה בחינם. נכחו בה גם צעירים המשלמים מחיר מסובסד. הרב של חב"ד מתכונן לבנות במרכז גם בריכת שחייה. לצד המרכז יש בית ספר יהודי מרשים , בו לומדים היום למעלה מ- 150 תלמידים. רובם, מספר הרב, ילדים להורים שהתבוללו – אם יהודיה ואבא רוסי. עיתים שהתלמידים מגיעים לבית הספר כשצלב ענוד לצווארם. אין המורים מעירים להם על כך כדי לא לפגוע ברגשותיו של האבא ולגרום לתחושת עוינות מצידו נגד החינוך בזרם חב"ד. אין ספק שהמפעל החינוכי הזה מציל יהודים שעלו על מסלול של התבוללות ומעניק להם זהות.
צילום: נסים קריספיל

עזבתי את מרכז חב"ד והחלטתי להתהלך להנאתי בליבה של העיר. גרעינה הקדום של העיר נבנה באזור הסכר. הסכר עצמו נבנה ב-1723  ושרד שני שחזורים. סביבו נבנה הגרעין התעשייתי הראשון של העיר המכונה היום בפי המקומיים בשם "פלוטינקה" Plotinka- . הסכר הפך היום למונומנט היסטורי חשוב המנציח את ראשיתה של ההתיישבות בעיר.  יקטרינבורג של המאה ה-18 הייתה בנויה כולה מבתי עץ. מעטים מהם שרדו, חלקם שופצו ושוחזרו. בשלהי המאה ה-18 ובתחילת המאה ה-19 החלה הבנייה באבן בסגנון הקלאסי. דוגמת הארמון והפארק, קתדראלת ווזנסנסקאיה - Voznesenskaya וחמישים קתדראלות נוספות. 6 מהן שרדו עד היום ומרביתן נהרסו במשטר הקומוניסטי. בהשפעת השלטון הקומוניסטי חדרו מגמות חדשות שהשפיעו על הארכיטקטורה של יקטרינבורג. הן הושפעו מאידיאולוגיה, מסגפנות, מיוקרה ומרציונליזם. הדינאמיקה של חיים מודרניים וההשפעה של הארכיטקטורה הכלל עולמית נתנו  גם הם את אותותיהם בגל חדש של בניינים שנבנו במאה העשרים ובמאה הנוכחית.
צילום: נסים קריספיל

התנהלתי בעונג רב במדרחוב "לנינה " - Lenina. חדש וישן משתלבים בו בחן ובטוב טעם. חנויות, מסעדות, בתי – קפה. ספסלי ישיבה ופסלוני ברונזה נהדרים, המציגים דמויות ובעלי מלאכה מסורתיים שעלו מתוך ההוויה של העיר העתיקה והמתחדשת. חלק מהפסלים הפכו עם השנים לאתר עלייה לרגל כמו מוכר הסדקית והבשמים . המקומיים נוהגים ללטף ולשפשף את ידיהם במכסה של בקבוק בושם שהוא נושא כסגולה לעושר ולחיים טובים. יש הדוחקים לתוך חולצתו מטבעות ושטרות כסף. כמוהו גם הפסל הנהדר של רוכב האופניים. על אחד מספסלי המדרחוב פגשתי בשתי צעירות יפות הלבושות בלבוש ססגוני ורועש. נקשרה שיחה בינינו והסתבר שהן זוג בחיים. וכדי להמחיש את אהבתן הגדולה, הן הציגו בפני נשיקה ארוטית.  


צילום: נסים קריספיל

מהמדרחוב , צעדתי לעבר המוזיאון הגיאולוגי של אוראל. הוא שוכן ברחוב  Kuibysheva מס' 39 . פתוח בימים שני עד שישי. סגור בשבת ובראשון. הבניין נוסד ב- 1937. הוא אוצר בארבע קומותיו סלעים, מינראלים, גבישים ומאובנים, 40,000 במספר, שנאספו בהרי אוראל. האוסף המרשים משקף את העושר המינראלי- גיאולוגי של  האזור. מיותר לציין שהצגת האוסף המרשים נעשתה בדרך חובבנית וברישול רב. אין ספק שמדע הגיאולוגיה היה שייך מאז ומתמיד לרוסים. הם אלה שהעניקו לעולם את הכלים הראשונים להתמודדות עם תופעות גיאולוגיות, כמו הגדרה של מאובנים, סלעים ומינראלים. בתום הביקור במוזיאון הגיאולוגי, נסעתי לבקר ב"קתדראלה על הדם".
צילום: נסים קריספיל

קתדראלה על הדם
נשמע נורא, גם אם לא היה מדובר בשמה של כנסיה המטיפה לשלום, לאחווה ולפיוס. הכנסייה נבנתה על מה שהיה פעם ביתו של איפאטייב - Ipatyev ובו בוצע אחד ממעשה הרצח האכזריים שנעשו אי- פעם ברוסיה. הרצח המזוויע שם קץ לשושלת הצארים הגדולה ששלטה באימפריה הרוסית. היה זה הצאר ניקולאי אלכסנדרוביץ שנמנה על שושלת הצארים לבית רומאנוב, ותוארו הרשמי היה  ניקולאי השני. ניקולאי נשא לאישה את הנסיכה הגרמנייה אליכס מהסה וכשנישאה לו היא שינתה את שמה לאלכסנדרה פיודרובנה. טקס הכתרתו לצאר ייזכר לדיראון עולם. אנשים רבים  שהשתתפו בטקס ובקשו לקבל מתנות מאת הצאר נרמסו למוות. ניקולאי שהיה רדוף באמונות תפלות, ראה בזה סימן מבשר רע העתיד לאיים על שלטונו. ההפסד במלחמת רוסיה יפן חיזק את המתנגדים לשלטונו והיה בין הגורמים לשביתות מאורגנות והפיכות מקומיות שאילצו אותו להסכים לכינונו של הפרלמנט – ה"דומה".
הצאר  ניקולאי השני
הצארית אלכסנדרה פיודרובנה
הנזיר רספוטין

 יחסיו של ניקולאי עם הדומה לא היו טובים בלשון המעטה. גם מביית הוא נתקל בקשיים. בנו יורש העצר אלכסיי שילדה לו אלכסנדרה אחרי 4 בנות היה חולה בהמופיליה. ניקולאי ואלכסנדרה, כלפי חוץ ניסו לשדר עסקים כרגיל ובסרטי הראינוע של אותם ימים הם ניסו להראות לעולם כולו את האידיליה המשפחתית השוררת במעונם. אלכסנדרה ניסתה למצוא מזור לבנה אצל נזיר תימהוני בשם רספוטין שניצל את התלות של אלכסנדרה בו  והפך עד מהרה לבעל שררה וכוח בחצרו של הצאר. בעיני העם יצא לו שם  של מושחת  המנהל חיי פריצות והקשר שלו לארמון הצאר רק החמיר את מצבו המעורער של נקולאי בקרב העם. כניסתה של רוסיה למלחמת העולם הראשונה בפיקודו של הצאר ניקולאי, כשהיא אינה מוכנה, גרמו לה אבידות כבדות, כולל איבוד החלק הרוסי של פולין. ניסיונותיו לפקד על הצבא הותירו את ניהול העניינים הפנימיים של המדינה בידי אלכסנדרה אשתו שהייתה טרודה בטיפול בבנה החולה ותלויה בחסדיו של הנואף רספוטין. כל אלה גרמו למהפכות ולשביתות ובסוף המהפכה של 1917 אולץ ניקולאי לפרוש לטובת אחיו הדוכס מיכאיל. הדוכס לא הסכים לשבת על כס המלכות ו 400 שנות שלטון של בית רומנוב הגיעו אל קיצן. הממשלה הרוסית הזמנית שמילאה את החלל, ניסתה להרחיק את הצאר ואת משפחתו לטובולסק שבסיביר הם נשארו שם במהלך מהפכת אוקטובר של הבולשביקים ובנובמבר של שנת1917 הם הועברו ליקטרינבורג שהייתה תחת שליטת הצבא האדום. הצאר ומשפחתו יחד עם אלכסיי החולה, רופא המשפחה ומשרתים שהיו רגילים לחיי תפנוקים, מצאו את עצמם אסירים של מהפכנים קומוניסטים בבית איפאטייב. הם הוחזקו בבית 87 ימים והוצאו להורג בליל ה-18 ביולי 1918 על – ידי כיתת יורים במרתפו של הבית . הגופות הושלכו למחצבה במקום הנקרא "ארבעת האחים". כשהחלו להגיע שמועות על מותם, ניסו להוציא את הגופות ולהעבירם למסתור אחר, אך המשאית שהובילה אותם התקלקלה והם הושלכו לבור הסמוך לדרך קופטיאקי הנמצאת 20 ק"מ צפונית ליקטרינבורג.  ההסתרה של הרצח והסתרת הגופות הביאו לחרושת שמועות שהצאר בחיים ומאוחר יותר היו שטענו שהם בני משפחת הצאר. עם נפילתה של ברית המועצות בתחילת שנות ה-90 , נתגלו גופותיהם של בני משפחת רומנוב. ב- 1981 הכנסייה האורתודוקסית הגולה הכריזה על משפחת רומנוב כקדושים מעונים ובסוף שנת 2000 הכנסייה האורתודוקסית הרוסית החליטה לבטל את ההכרזה  על "קדושים מעונים" , יען כי מותם לא היה תוצאה ישירה של אמונתם הנוצרית. ובמקום זה הם הוקדשו כ"נושאי פסיון" שביקשו בחייהם לגלם את צווי הבשורה הנוצרית ומתו בייסורים. ולפיכך הכנסייה האורתודוקסית הרוסית בקשה להנציח את זכרם של הקדושים ולבנות על מקום הרצחם – בית איפאטייב קתדראלה שזכתה לשם ההרואי  הקתדראלה על הדם. בית איפאטייב נהרס ב-1977 בהוראתו של בוריס ילצין בשל חששו שהוא יהפוך לאתר הנצחה של המשטר הישן. בנייתה של הכנסייה הושלמה ב- 2003 והיא נבנתה בסגנון ביזנטי שהיה אהוב על הצאר ניקולאי. בחזית הכנסייה ניצבת אנדרטת הצאר ובני משפחתו. לא רחוק ממנה ניצב לוח שיש קטן ועליו חקוק סיפור הרצח של הלילה הנורא. ב-17 ביולי 1998 הובאו עצמותיהם של הצאר ובני משפחתו לקבורה בקריפטה של כנסיית סנט פיטר ופול שבסנט פטרבורג, במעמד הנשיא ילצין שתיאר את הרצח הנתעב של משפחת רומנוב  כאחד מהדפים המבישים ביותר בהיסטוריה של רוסיה.
כנסיות נוספות בעיר הראויות לביקור הן "כנסיית העלייה"  שבנייתה החלה ב- 1792 והסתיימה ב- 1818. שוכנת סמוך לפארק Rastorguev-Kharitonov . בין Ulitsa Karla Libknekhta ו-Ulitsa Mamina-Sibiryaka ונחשבת ליפה ולעתיקה שבין הכנסיות ששרדו בעיר. בנויה בסגנון בארוקי.
"כנסיית השילוש הקדוש" שנבנתה ב- 1820 והייתה ידועה בעבר בהדר ובפאר שלה. שוכנת ליד מרכז הסחר העולמי.  בתקופת השלטון הסובייטי, נבזזו כל שכיות החמדה שהיו בתוכה והיא הפכה לאתר שהצבא הסובייטי אחסן בו את מכוניותיו. שופצה מחדש , אבל לעולם לא תשוב לימי זהרה.



צילום: נסים קריספיל

בדרך לגנינה יאמה -  Ganina Yama
נסער עדיין מהטרגדיה שפקדה את משפחת הצאר ניקולאי. אני מביט בצילומי שחור לבן ששרדו מאותה תקופה ורואה בהם את בנותיה היפות של אלכסנדרה, עולות ימים, ואת הבן אלכסיי החולה. וביני לביני אני שח לעצמי וחושב "הרי השפלתם אותו בעצם ההדחה. השלכתם אותו לסיביר, עצרתם אותו במרתף, חיסלתם אותו נפשית ומנטאלית וגמרתם לו את המשפחה, למה צריך לחסל אותו פיזית ומה חטאו בני ביתו? והנורא מכל היה גם הזלזול בכבוד המתים. גופותיהם הושלכו לבור ביער, וכדי לטשטש את העקבות, הם הוצאו משם הושחתו בשריפה והוטבלו בתוך סיד חי". הרוצחים לא הביעו חרטה על מעשיהם, גם מי ששלח אותם. כל – כך הרבה אזרחים קיפדו את חייהם במלחמות, רבים אחרים הוצאו להורג, או פשוט נעלמו, הרגש קהה והתעמעמה גם המשמעות של המלים חרטה, חמלה וסליחה. אני נוסע לעבר היער כדי לראות את הבור שאליו הושלך הצאר ובני ביתו. 20 ק"מ צפונית ליקטרינבורג בלב יער אורנים קסום, בינות לעצי האורן אני מבחין בהרבה פעלתנות. בנאים מניחים קורות למבנה עץ, אחרים נעים על פיגומים ובלב היער מאחור עומדות להן כנסיות שמגדליהן נראים כמו פגודות שנבנו כמו בארץ של אגדות. כיפות המגדלים מחופות ביריעות כסף או זהב.  בחודש ספטמבר של שנת 2000 
צילום: נסים קריספיל

הפטריארך של מוסקבה ושל רוסיה כולה אלכסיי השני, ערך בפעם הראשונה ביקור שנחשב  להיסטורי במחוז אוראל. הוא לא פסח על הבור אליו השליכו את הצאר ומשפחתו שהיה במחצבה נטושה הנקראת בשם "גנינה יאמה".(  - Ganya ברוסית פירושו בור ויש הסבורים שזה קיצור שמו של גבריאל, האיש שרכש כאן אדמה בימי הבהלה לזהב באזור אוראל. זהב הוא לא מצא כאן, אבל ברזל כן. ברבות הימים , הוא נטש את המכרה ומאז הוא התכסה שוב ביער אורנים).  על שפת הבור הוא נשא תפילה ונתן את ברכתו לבניית כנסייה על שמו של המרטיר סנט ריגאל. "הדרך הטובה ביותר להנציח זיכרון ברוסיה" אמר הפטריארך, היא על-ידי בניית כנסייה. ובטקס הנחת אבן הפינה לכנסייה אמר הארכיבישוף של יקטרינבורג: "במקומה של משפחת הצאר שנרצחה וחליפתם של נכסי התרבות של הכנסייה האורתודוקסית שנהרסו תהיה התחלה של חיים חדשים שיתנהלו לפי החוקים של אלוקים". מאז הביקור ההוא, נבנו בגנינה יאמה שבע כנסיות על פי מיטב המסורת הרוסית של בנייה בעץ. לא נדרשו לשום מסמר בשלבי הבנייה, גם השתדלו להימנע מפאר והדר, המבנים , אף שהם נראים מרשימים כלפי חוץ, הם מבטאים הרבה סגפנות, טוהר ואווירה של רוחניות שורה בהם. כל הכנסיות צוידו ב"אחים" – תנורי חימום שנבנו על פי מיטב המסורת הרוסית. בניית הכנסייה הראשונה על שם ריגאל נמשכה כשנה, בעבודה סיזיפית , ללא הפסקה, של יום ולילה, קיץ וחורף. טקס הפתיחה של הכנסייה נערך ב-17 ביולי 2001 , יום השנה לרצח משפחת הצאר. במהלך 4 שנים מיום הפתיחה של הכנסייה הנושאת את שמו של ריגאל, נבנו שבע כנסיות נוספות בסיוע חברת המכרות של אוראל , כמניין בני משפחת הצאר. Andrey Kozitsyn,. נשיא חברת המכרות של אוראל ה- UMMC אמר בסיום העבודה : " זו התשובה שלנו לפשע שבוצע על המקום הזה, תחיית האמונה מתחילה ממקומות שכאלה". בקרתי בכמה מן הכנסיות שבמתחם כמו:
צילום: נסים קריספיל

הכנסייה על שם הקדוש ריגאל
נבנתה בסמוך לבור אליו השליכו את משפחת הצאר. הכנסייה מצוידת בשמונה פעמונים. הגדול שבהם שוקל 1.5 טון והוא נבנה לזיכרו של הצאר ניקולאי השני. הקטן שבפעמונים נבנה לזיכרו של יורש העצר הבן אלכסיי. תיבה שבה נמצאים שרידיו וחפציו של סנט ריגאל שוכנת אחר כבוד בכנסייה. היא הגיעה לכאן בתהלוכה מכנסיית דומיני שביקטרינבורג.לזכר המאורע, נערכת מידי  שנה ביום הרצח של משפחת הצאר, תהלוכה דומה, בה נוטל חלק קהל רב של מאמינים וסתם אזרחים.
צילום: נסים קריספיל

הכנסייה על שם הקדוש "שרפים" – Sarov
סנט "שרפים" היה הראשון שחזה את גורלו של הצאר ניקולאי השני. ב- 1824  אמר שרפים,, שיקום צאר אשר יוציא אותו לאור ובימי שלטונו יישפך דם רב של אזרחים שימרדו בו. מלאכים ירדו משמים כדי לקטוף נשמות, והצאר , סופו שיתבקש למעלה על ידי האל". קפלה תת – קרקעית שנבנתה מתחת לכנסייה הוקדשה לאם של אלוקים "רגש עמוק" שהייתה סמלו של הקדוש שרפים.
צילום: נסים קריספיל

הכנסייה על שם הקדוש סרגיוס של  Radonezh
כנסייה זו היא אחת הגבוהות שבמתחם. גובה הכיפה כולל הצלב הוא 37 מ'. ספריית המנזר ותאי הנזירים ממוקמים בקומת הקרקע. היא מתאפיינת בארכיטקטורה מיוחדת המשלבת אלמנטים מזרחיים של פגודות סיניות באלמנטים ביזנטיים. היא נבנתה בסיגנונה זה בהשפעת הכנסיות האורתודוקסיות של חרבין ונהרסו במהלך מהפכת התרבות בסין.

כנסיית סנט ניקולאס
בעלת 17 כיפות מוכספות. המספר מזכיר את תאריך ההוצאה להורג של משפחת הצאר. הכנסייה נושאת את שמו של הארכיבישוף סנט ניקולא של מירה (דמרה הטורקית)  שבחבל ליקייה.
צילום: נסים קריספיל

כנסיית המלכה השמימית – אם האלוקים
נחשבת לגדולה שבכולם, מורמת מעם, גובהה 38 מ', שטחה כ-250 מ"ר. יכולה להכיל כ-500 מתפללים. גובהו של המגדל העטור בכיפת בצל המכוסה בריקוע נחושת הוא 14 מ' ומשקל כיפת הבצל הוא 14 טון.  סמל הכנסייה מראה את המלכה השמימית אוחזת בידיה את בגדיו של הצאר ניקולאי השני
צילום: נסים קריספיל

אל המונומנט שנבנה בגבול בין אסיה לאירופה
ממתחם הכנסיות שבגנינה יאמה, נסענו לעבר המונומנט שנבנה על קו פרשת המים של רכס הרי אוראל. נקודה גיאוגראפית בהר בירוזביה - Berezovaya , בגובה של 413 מ' שנקבעה על ידי הגיאולוג הרוסי טאיטשפ שהיה גם אחד משני המייסדים של העיר יקטרינבורג. על האובליסק המצביע על הנקודה כתוב בתרגום מרוסית " זו הנקודה הגיאוגראפית בין אירופה לאסיה. היא נקבעה ב- 1873 בהר בירוזביה בנקודה הגבוהה שלו, המציינת את הגבול בין מזרח למערב וזה גם קו פרשת המים בין המזרח למערב, על ידי הגיאולוג וההיסטוריון הרוסי טאיטשפ שהוא אחד משני המייסדים של יקטרינבורג במאה ה- 18 ". רכס הרי אוראל נמשך לאורך כ- 2500 ק"מ מהערבות בגבולה הצפוני של קזחסטן ועד לחופי האוקיאנוס הארקטי. הפסגה הגבוהה ברכס נמצאת על הר נארודה בגובה 1895 מ'. הרי אוראל עשירים במרבצי מינראלים ובהם גם אבני חן כטופז וברקת. זהב, פלטינה, פחם, ברזל, ניקל וכסף.
בשעת בין ערביים , נסענו נינה ואני לבקר את חברה הטוב שגר בכפר קטנטן, 15 ק"מ מיקטרינבורג. במהלך חייו הוא עבד כמהנדס אווירודינאמי בשוויץ. עשה הון במושגים של רוסיה, חזר לרוסיה, התגרש ונשא אישה בת 20 שנראית כמו הבת שלו, רק שאנחנו לא הצלחנו לראותה, כי הוא השתדל מאוד שלא ניכנס לבית. גוץ, שמנמן ומזוקן. קיבל את פנינו כשהוא עוטה עליו תחתון שאבד עליו הקלח. כרסו משתפלת עליו. (על תחתונו). הוא רכש חלקת אדמה בכפר ובנה עליה את ביתו. במהלך הבנייה שרובה נעשתה על- ידו,  הוא צנח מהקומה העליונה כמעט אל מותו ואיבריו הפנימיים נפגעו. את התקרובת הביאה נינה כמקובל. הוא הציע יין ו-וודקה מעשה ידיו. את מימיו הוא אוסף מנביעות קטנות הנובעות בין הסלעים הסמוכים לביתו. אשתו מטפחת גינה של ירקות אורגאניים. כל המפגש נסב סביב שירי הלל לפועלו של האיש הקטן הזה.
צילום: נסים קריספיל

באוטובוס בדרך לטומין - Tyumen
גמלה בליבי החלטה, להתחיל את החצייה של סיביר באוטובוס ולא ברכבת. בקשתי לחוש יותר מקרוב את הארץ, את הנוף, את הדרים עליה. השכם בבקר יצאתי מביתה של נינה ושמתי פעמיי לעבר תחנת האוטובוסים המרכזית של יקטרינבורג. עליתי על האוטובוס שנוסע לטומין. האוטובוס נקי, מעוטר סביב בפייטים ובווילונות 400 ק"מ של נסיעה שחצתה נופים מישוריים של שדות קמה וטייגה. בינותם היו כפרים קטנים וציוריים שמה שבלט בהם זה בתי העץ וחלקות שדה מעובדות. תושבי הכפרים מנצלים את חודשי הקיץ הספורים, שותלים, זורעים ומעבדים את חלקת האדמה הצמודה לביתם. כשהגידול המרכזי הוא תפוחי אדמה. מרכיב חשוב ומרכזי במזון העולה על שולחנם של המקומיים. בתוך החלקות נטועים גם עצי פרי. הימים חמים. המשפחה המורחבת מתגייסת לעבודה. כולם לבושים בבגדים מינימליסטיים , וגון עורם הלבן מאדים כעגבנייה. בתי העץ מעוטרים בקווי המתאר שלהם וסביב החלונות. האוטובוס עצר ב-3 תחנות , עצירות של התרעננות לנהג ולנוסעים. אני חייב לציין את ההתנהגות המופתית של הנוסעים. איש לא פצה הגה במהלך הנסיעה, כל הנוסעים היו מכונסים בתוך עצמם. ב - 16:00 הגענו לטומין.

צילום: נסים קריספיל

טומין היא עיר גדולה המשמשת כמרכז מנהלי במחוז אוראל. יושבת על נהר טורה – Tura. בעבר הייתה המאחז הראשון של רוסיה בסיביר. מהיאחזות צבאית קטנה שמנתה כמה מאות תושבים, היא התפתחה במהירות רבה והגיעה למניין של כ-700,000 תושבים. היא יושבת על צומת דרכים חשוב ביבשה ועל המים מה שהפך אותה עד מהרה לנתיב מסחרי חשוב. כבר במאה ה- 18 היא הייתה מרכז סחר חשוב  בין סיביר וסין במזרח לבין מרכז רוסיה. אוניית הקיטור הראשונה של סיביר נבנתה בטומין ב-1836 והיא הייתה הראשונה שהתחברה לטלגראף , למים, ולחשמל. אבל השיגשוג האמיתי שלה החל עם בניית המסילה הטראנס סיבירית. ב "מלחמה הפטריוטית הגדולה" כך מכונה מלחמת העולם השנייה בפי התושבים, 20,000 מתושבי טומין נשלחו לחזית, מעל 6000 מהם נספו. למרות הנתונים הללו, מלחמת העולם השנייה העצימה את כלכלתה ואת מספר תושביה של העיר. מפעלי תעשייה שפונו מהחלק האירופי של רוסיה, עקב הקרבות, נבנו מחדש בטומין. טומין גם תפקדה במלחמה כבית חולים ענק שבו קבלו מזור אלפי חיילים פצועים. גם עובדה זו האדירה את כלכלת העיר.  ב – 1960 , עם גילוי מאגרי נפט וגז בתחומה, היא הפכה למרכז תעשייתי ענק המאגד בתוכו כל מה שקשור בזיקוק נפט ובמוצרים נלווים . במבט מעל היא נראית כמו כפר אחד ענק שממנו מסתעפים באקראי אשכולות של בניינים גבוהים. כשאתה מסתובב בעיר אתה חש מייד בחסרונן של תשתיות. העיר הזו גדלה מהר מדי כמו גם קצב הגדילה של אוכלוסייתה ופרנסי העיר לא הצליחו להדביק את הקצב בכל מה שקשור לתשתיות.
צילום: נסים קריספיל

חיפשתי מלון זול בלב העיר, אבל לא נמצא מלון שכזה. לבסוף מצאתי מלון דרכים קטן 10 ק"מ מחוץ לטומין. בפרק הזמן שבין החיפוש של מלון למציאתו, ניצלתי את ההזדמנות כדי לסייר בעיר. שני רחובות מרכזיים לה Respubliki ו- Lenina . בגרעין הקדום אתה פוגש בניגודיות ארכיטקטונית מובהקת. בתי עץ בני קומתיים. המבנים הראשונים שנבנו כאן. כנסיית השילוש הקדוש לצד בניין הזכוכית של מרכז הסחר העולמי. שריד ל- 10 כנסיות אורתודוקסיות שהיו כאן בעיר. למרבה הפליאה, עמדו כאן גם שני מסגדים ובית כנסת. בית הכנסת שנהרס בעברו, שופץ מחדש. למרבה הצער , בשל השעה המאוחרת, כל המונומנטים החשובים היו סגורים לביקור.
חזרתי ללינה במלון, פקידת הקבלה יצאה מגדרה ודאגה לפטם אותי במידע חשוב אודות לוחות זמנים ומסלולים. היא גם הבטיחה להשכים אותי כדי להגיע בזמן לתחנת הרכבת הנוסעת לאומסק. ואכן, נהג מונית המתין לי ב-06:00 בבקר בפתח המלון והסיע אותי לתחנת הרכבת.

בדרך לאומסק – Omsk
באשנב הכרטיסים של התחנה, קשה היה לנהל שיחה עם המוכרת. "כולה", מדובר בכרטיס לאומסק. אבל היא שאלה ברוסית על מחלקה וקרון. קניתי ב – 450 רובל כרטיס במחלקה שנייה. המושבים היו קרועים ומהוהים. בחצי השמאלי של כיוון הנסיעה המושבים פנו לכיוון הנסיעה ובמחצית השנייה לכיוון שכנגד. לא ברור למה. לכל קרון הייתה קונדוקטורים ומזנון שעמד בין השירותים לקרון. הרכבת עזבה את הרציף ב – 07:30 והגיעה לאומסק ב – 15:00. 8 שעות נסיעה – 800 ק"מ. קהל רב גדש את התחנה של אומסק. ממסוף הרכבת עולים בגרם מדרגות תלול אל גשר המוציא אותך לרחוב. קשישות טעונות במטען כבר טפסו על הגשר בכבדות, אבל בקלילות ואני הצעיר הגעתי לסופו, מתנשף ומתקשה לנשום. בקו המגע של הגשר עם הרחוב עטים עליך נהגי מוניות ומתווכים. עליתי למונית של מיכאיל, לאדה חבוטה. בקשתי שיסיע אותי לבית הכנסת היהודי. הוא אמר לי שיש שלושה כאלה בעיר, אבל הוא יסיע אותי למרכזי שבהם.
צילום: נסים קריספיל

אומסק - Omsk
 אני נוהג להתחיל בכל מקום בבית הכנסת. אם מתמזל לי מזלי לפגוש בו את הרב של חב"ד, הרי שאני מקבל ממנו בעברית קצת אוריינטציה על העיר , במקום לחרוק שיניים ברחוב. נכנסתי לבית הכנסת נפגשתי בו ביהודי חובש כיפה. מן המעט שהבנתי , יש כאן בית כנסת אחד. המבנה עתיק יומין,  בן 100 שנה לערך. נשען על מסילת הרכבת. וכל אימת שרכבת נוסעת על המסילה, היא מזעזעת את מוסדותיו. עזרת נשים בנויה בכעין חצי עיגול צופה על אולם התפילה. נראה לי שזה שנים רבות שלא הייתה לו עדנה. בקשתי ממיכאיל שיביא אותי למלון זול. מיכאיל לא הבין אותי והוא נזקק לשירותיה של בתו הדוברת אנגלית רהוטה. הוא התקשר אליה והעביר אלי את הפלפון. כך ניהלנו שיחה שפויה. מלון זול, לא נמצא בכל העיר ואז בקשתי ממיכאיל שיבדוק לי אפשרות של לינה בבית.. מיכאיל הסיע אותי לביתה של טאטינה. טאטינה הובילה אותי לבית דירות סובייטי טיפוסי. הדירה הייתה בקומה החמישית. חדר המדרגות היה טחוב אבל הדירה הייתה נקייה ומסודרת. היא בקשה ממני שאחלוץ נעליים, כזה הוא מנהג המקום. התארגנתי במהרה ויצאתי לרחוב. העיר קסומה , נקייה ומודרנית. השילוב של הבנייה המסורתית עם המודרנית מתיישב עם הדעת.
צילום: נסים קריספיל

אומסק היא העיר השנייה בגודלה בין ערי סיביר, אוכלוסייתה מונה כ-1.5 מליון תושבים. היא ממוקמת על נהר אירטיש -   Irtish   הנהר משמש בימים המהבילים של הקיץ כחוף רחצה. הרשויות בנו טיילת קסומה לאורך הנהר והקטע החולי שבין הטיילת לנהר משמש לשיזוף ולרחצה. אלא שהמקומיים לא שומרים על ניקיונו של החוף. הוא מזוהם באלפי בקבוקי פלסטיק ובאריזות מזון. שברי בקבוקים מוטלים בכל מקום והמתרחצים היחפים מנווטים את דרכם בזהירות רבה בינות לשברים. העיר נוסדה ב- 1716 כעיר מבצר על – ידי פטר הגדול כדי להדוף שבטים קירגיזים מלחדור לרוסיה. במלחמת העולם השנייה הועברו לאומסק מפעלי תעשייה גדולים מהחלק המערבי של ברית המועצות. אגב,  רוב קהילת יהודי אומסק המונה היום בהערכה גסה קרוב ל – 10,000 יהודים, הגיעו לאומסק מאוקראינה במלחמת העולם השנייה עם המפעלים שעבדו בהם,   מפעלי התעשייה הגדולים שבעיר עוסקים בזיקוק נפט, במוצרי לוואי של נפט, בייצור טילים ולוויינים  ובאלקטרוניקה. הלכתי לבקר בגרעין הקדום של העיר אומסק השוכן בנקודת המפגש של שני הנהרות אום ואירטיש במתחם המכונה בשם ליאבינסקי -  .Lyubinsky  . שרדו בו חנויות, מעונות , בתי מסחר, בתי ממשל ומועצות דתיות. היום הוא נחשב לאזור הבילויים ולמרכז המסחר ה"חם" ביותר בעיר. המוזיאון ההיסטורי שוכן היום  במקום שבו היה משכנו של השליט של מערב סין. מוזיאון האומנות  ווראבל – Vrubel שוכן במקום בו היה בניין הבורסה. שתי גלריות אומנות נוספות ליברוב -  Liberov ו – בילוב  - Belov שוכנות במתחם בתי העץ ההיסטוריים ששרדו מבתי העיר העתיקה. שתי כנסיות שרדו סמוך לגרעין הקדום: סנט ניקולאס קריסטובזדביזאנסקי – Krestovozdvizhenski באוליצה טארסקאיה - Tarskaya,  היא שימשה בתקופת השלטון הסובייטי כאולם סרטים, מועדון מוסיקאלי ומחסן. הכנסייה השניה היא סנט ניקולאס שבאוליצה טרודה – Truda. היום היא מאכלסת את אחד מאוצרות התרבות של המתיישבים הקוזקים – סיבירים. בהמשך הרחוב מגיעים למתחם בתי העץ העתיקים שנשתמרו להפליא ומי שמתבונן בהם יכול רק להעלות בדמיונו תיאור של חיי יום יום שהתנהלו כאן לפני למעלה מ-400 שנה.
צילום: נסים קריספיל

למחרת היום ביקשתי ממיכאיל שיסיע אותי לקולחוז השוכן קרוב לעיר אומסק. מיכאיל לא ירד לסוף דעתי, כי הוא לא ידע מה יש לי לחפש בקולחוז משמים. אם זה היה קורה לו בארץ, הוא היה אומר לי "שמע בחור, אתה רוצה לראות קולחוז, אז לך לנהלל או כפר יחזקאל ועזוב אותי במנוחה". כמובן, שאת הדיאלוג איתו ניהלתי בעזרתה של בתו. נסענו לקולחוז שהוא לא ידע את שמו וכמובן שגם אני לא. בתחומי הקולחוז הישן ראיתי כלים חקלאיים רבים, מחלידים ומפורקים, עומדים כאבן שאין לה הופכין.לידם קומביינים וכלים חדישים. מסתבר שהשלטונות העניקו את האדמה המשותפת של הקולחוז לאיכרים חרוצים שהתארגנו כקואופרטיב ויחד הם מעבדם אלפי דונמים. בתי הקולחוז היו בנויים עץ ומסודרים כמו בדגם המושב הישראלי בשני צידי הדרך. אישה אחת נצפתה כשהיא גוררת אחריה עגלה ובעגלה מונח לו כד חלב עתיק מאלה ששרתו את הרפתנים במושבים בתחילת הדרך. היא הובילה את הכד לעבר "פומפה" – משאבת מים ידנית , מילאה את הכד וחזרה לביתה. אני עקבתי אחריה ובקשתי ממנה רשות להיכנס למתחם המשק שלה והיא סרבה. אז הלכתי לבקר בחצר נוספת של אלכסנדר ולובה, זוג קשישים שעדיין ממשיכים לעבד את חלקת השדה הקטנה הסמוכה לבית ובה הם מגדלים בצל, גזר, תפו"א ועגבניות. אלכסנדר קוצר עדיין עם חרמש ידני, בקשתי מלובה לראות את פנים הבית, אבל גם היא סירבה. אלכסנדר סיפר לי על יהודים שחיו בקולחוז שלו, "היום", הוא אומר "לא נותר אף לא אחד מהם, כולם עזבו לפלסטינה" נפרדתי מלובה ואלכסנדר והמשכתי בנסיעה לעבר הצרכנייה של הכפר.  דרך האספלט הייתה זרועה מהמורות והצרכנייה היא כמו הצרכנייה של כפר יחזקאל. ואז נפל לי האסימון, שהארכיטקטורה המושבית בארץ ישראל שלא הצטיינה אפילו בקורטוב של ראייה רחוקה ומשובה ארכיטקטונית, עלתה לארץ מהקולחוזים המשמימים הללו. במהלך המסע בסיביר, כשהיה חולף בראשי זיק של געגוע לארץ, הייתי נכנס לקולחוז משמים, עוצם את עיניי לרגע קט, פותח אותם ומרגיש שאני בנהלל.


צילום: נסים קריספיל

חזרתי חזרה לאומסק ונכנסתי לבקר במוזיאון לתולדות הציור, אף שביום שני הוא סגור, התירה לי המנהלת להיכנס  ואף הצמידה לי נערה חיננית דוברת אנגלית שעובדת במוזיאון שתדריך אותי. ההנאה הייתה מושלמת בעיקר מהציורים המיניאטוריים המדהימים ששכנו אחר כבוד במפלס התחתון.
את היום שלמחרת הקדשתי למנוחה ולהתארגנות בביתה של טאטיאנה  לקראת הנסיעה ברכבת הלילה לנובוסיבירסק.

צילום: נסים קריספיל

בדרך לנובוסיבירסק
רכבת הלילה אמורה הייתה לעזוב את הרציף של אומסק ב- 22:00. כאמור, זו שעה שיש בה עדיין אור. למזלי, היא עמדה ראשונה ברציף, סמוך לשער הכניסה, כך שנחסך ממני התענוג המפוקפק של סחיבת הציוד. הכרטיס הורה על קרון 6 מיטה 14 עליונה. אורכו של הקרון כ 30 מ'. שני שליש ממנו יועד להיות מסעדי ישיבה ו- שליש למעבר ולמושבים הצמודים לחלונות כשבינותם שולחן. השולחן והמושבים הופכים גם הם לדרגש שינה. בקדמת הקרון  עומד לו סמובר גדול המוסק בפחמים והוא מעניק מים חמים לדרי הקרון. ועוד בקרון, תא שירותים, תא קונדוקטורים ותא המשמש לאחסון ציוד. יש יתרון גדול לאלה שמקבלים את דרגש השינה התחתון שהוא גם מסעד הישיבה של הקרון. הם מחליטים עבורך מתי מסתיימת ישיבת העראי על הדרגשים והם מאלצים אותך שלא במפגיע לטפס לדרגש העליון ולהתמקם בו לשינה. יש מידה מסוימת של אינטימיות בדרגש העליון, אתה מול תקרת הקרון, אבל הדרגש העליון השכן לך מעמעם קמעא את האינטימיות. הדרגשים התחתונים נאלצים לסבול את העליות והירידות של שוכני הדרגשים העליונים. מכל מקום, איך שלא תסתכל על זה, זה סד , זה תא ובמידה מסוימת זה תא מעצר. במקרה שלי, שני דרגשי הישיבה נתפסו על-ידי אולגה ואירה. שתיהן רופאות , בשנות ה-40 המוקדמות של חייהן, הן  היו אמורות להשתתף בסימפוזיון רפואי בעיר נובוסיבירסק. אירה היא רופאת עיניים ואולגה רופאה כללית. הן גם חברות טובות בחיים. כשעליתי לקרון מצאתי אותן סועדות במנה הגונה שכללה, עוף שלם מבושל, ירקות מגינתן הקטנה, מיני תרגימה, בקבוק וודקה קטן. הן הסבירו פנים והזמינו אותי להצטרף. "רופאה בסיביר" מספרת אירה "משתכרת כ- 10,000 רובל בחודש, שווה ערך ל- 400$. גלגלנו שיחה על הא ועל דא באנגלית מתובלת ברוסית, אבל השיחה קלחה, צחקנו, אכלנו ובעיקר שתינו. ב – 24:30 , כשהעיניים התערפלו והגברות פיהקו, טיפסתי לדרגש שלי, הנחתי את ראשי על הכר, אבל לא נרדמתי. מחשבות נתערבלו ברעש השקשוק. מן העבר אל ההווה , מכאן ומשם כשאני מתהפך מצד לצד ולא מוצא מנוח על הדרגש הצר, עד שהפציע השחר. קרניים זהובות של בקר האירו באור זהבהב תחנה אחת מאותן אלה שזרועות לאורכה של המסילה. הרכבת עצרה סמוך לתחנה והמתינה שחברותיה יפנו לה את נתיב המסילה. ראשוני המשכימים החלו לפסוע לעבר התחנה. מהם כאלה שעטו עליהם בגדים חמים וכאלה שידעו שהיו יהיה חם והלבישו את עצמם בבגדי קיץ המכסים טפח ומגלים טפחיים.. הם התהלכו על הרציף הלח כשהם מצטנפים לתוך עצמם. הרכבת נפרדה מהרציף לתוך אותו נוף, מישורי, מונוטוני של סיביר, יערות, כפרים מנומנמים ומזדקנים, פיסות אחו ירקרקות.
צילום: נסים קריספיל

הנוסעים החלו להשכים בזה אחר זה, כשהם מנערים מעליהם את כורי השינה ומתארגנים לקראת הירידה ליעד. אם ובתה הבוגרת שישנו על מה שהיה דרגש ושולחן , התעוררו ראשונה, קפלו את מצעיהן ובכך אפשרו לי לשבת על מושב אחד סמוך לחלון. תושבי הכפרים הנשענים על המסילה התעוררו לחיים והם נראו מהלכים כצללים בדרכי הבוץ הכבושות המובילות אל הכפר והיוצאות הימנו. הם נוהגים כך דורות ולא ברור אם הם יודעים לשם מה הם משכימים ובשל מה הם יוצאים מביתם. מה שברור הוא , שהמסילה הזו, היא עורק החיים של כל אלה שחיים במישורים המוריקים והקפואים הללו, שכמעט 30 או יותר מעלות מתחת  או מעל לאפס מתעתעים בהם, מחממים ומקפיאים את עצמותיהם, עד כדי ייאוש.
ורק השקשוק התמידי הזה של רכבות שחוצות את מישורי האינסוף הללו, לילה ויום, נוטע תחושה בצלליות הנעות עדיין מהכפר ולחוץ ומהחוץ לכפר שהלב של המישורים האינסופיים הללו עדיין פועם. מה שהכי מדהים ברכבת הזו זה השקט המופתי של הנוסעים מרגע עלייתם לרכבת ועד שהם נפרדים ממנה. התחשבות של הנוסעים זה בצרכיו של זה. לא מעשנים כאן בקרון, לא בהיחבא ולא ליד חלון, רק בקו החיבור שבין הקרונות.
ב – 07:00 , הגיעה הרכבת לנובוסיבירסק. וולרי שליח הסוכנות חיכה לי בתחנה הרכבת. התחנה נבנתה ב- 1939 , המבנה מרשים והוא מאפיין את האב טיפוס של האדריכלות הקיסרית הניאו קלאסית שלאורה בנו את בתי הממשל הרוסים. לפני מלחמת העולם השנייה היא הייתה התחנה הגדולה ביותר ברוסיה והיום היא נחשבת לתחנה הגדולה ביותר בסיביר. נסענו לביתו של וולרי, וכל מה שבקשתי לעשות זה להתקלח ולישון.
צילום: נסים קריספיל

נובוסיבירסק
שלוש שעות שינה הספיקו לי כדי להשלים את החסר. ב- 11:00 זינקתי ממיטתי. וולרי סילבר מארחי נטל פסק זמן מעבודתו והביא לי מזון לארוחת הבוקר. במהלך הסעודה  הוא פרש בפניי בהרחבה את תולדותיה של העיר. "נובוסיבירסק נוסדה ב- 1893 על ציר המסילה הטראנס סיבירית, בדיוק במקום שהגשר חוצה את נהר אוב. לכבודם של ניקולאס הקדוש והצאר ניקולאי השני קראו לעיר בשם נובוניקולאיבסק – Novonikolayevsk . בנייתו של הגשר החוצה את נהר האוב הושלמה ב – 1897 וזה הפך את היישוב הקטן שהחל את דרכו כמחנה עבודה בו השתכנו הפועלים שהקימו את הגשר, למרכז תחבורה אזורי שממנו אפשר להגיע לכל נקודה בסיביר. בתחילת המאה העשרים חוברה נובוסיבירסק גם למרכז אסיה עד בואכה הים הכספי. ב – 1917 אוכלוסייתה מגיעה לכדי 80,000 תושבים. עד מהרה היא הופכת לאחד ממרכזי התעשייה הגדולים של סיביר. מלחמת האזרחים גובה מחיר כבד מהעיר. אלפים מקפדים את חייהם במגיפות החולירע והטיפוס והגשר שעל נהר אוב נהרס. בתקופת שפל זו, מתמעטת האוכלוסייה ורבים נוטשים את העיר. בימי שלטונו של לנין, היא מתאוששת ועולה על דרך חדשה וב – 1926 היא משנה את שמה לנובוסיבירסק. סטלין מבטיח להפוך אותה שוב לעיר התעשייה המרכזית של סיביר. בין השנים 1933 – 1932 תקופה המכונה בשם "הרעב הסובייטי הגדול", מהגרים אליה 170,000 פליטים, מזה רעב. המשתכנים במחנה פליטים בפאתי העיר ומצמיחים שכבה חדשה של עוני ודלות. בתחילת שנות ה-40 , במסגרת מדיניות של העברת אוכלוסין שנקט המשטר הסובייטי, הוגלו אליה אוכלוסיות שהיו מסומנות כמתנגדות בפוטנציה למשטר ובהן גם אוכלוסיית עיירות יהודיות רבות מליטא וממדינות בלטיות נוספות, גורם שעיצב את הקהילה היהודית של נובוסיבירסק כקהילה היהודית הגדולה ביותר בסיביר. ב- 1950 החלה להסתמן בה צמיחה חדשה. נבנתה בה תחנה הידרואלקטרית, מרכז מחקר מדעי, אקדמיה למדעים ומוסדות מחקר. כיום יש בה 214 מפעלים והם מייצרים יותר משני שליש מתפוקת כל התעשייה של האזור. אוכלוסייתה מונה היום כ – 1.5 מליון תושבים והיא נחשבת לעיר הראשונה בגודלה בסיביר והשלישית בגודלה ברוסיה".
צילום: נסים קריספיל

וולרי סילבר שליח הסוכנות שב לעבודתו ואני יצאתי לשוטט בעיר. הרחוב המרכזי של העיר - Krasny, היה במרחק של פסיעה מביתו של וולרי, כמו גם כיכר לנין -  Ploshchad Lenina  ליבה של העיר. אין ספק שהמבנה המרשים ביותר בעיר, ולא רק בה, אלא בכל סיביר כולה הוא תיאטרון האופרה והבלט. מאז ומתמיד הוא היה גם סימלה של העיר. הוא  נבנה ב – 1944, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. הוא נחשב לתיאטרון הגדול ביותר ברוסיה ואף עולה בגודלו על תיאטרון הבולשוי שבמוסקבה. מנקודת מבט של אומנות התיאטרון, הרי שהמבנה מוגדר כפרויקט הנדסי מורכב. הכיפה היא בקוטר של 60 מ' ובגובה של 35 מ'. ללא תמיכות, המסך הישן שקל  72.5 טון והחדש מחצית ממנו. 2000 מושבים באולם הגדול ו – 450 באולם הקטן. התקרה האקוסטית של האולם בנויה מהעתקים של פסלים קדומים.  מרחק של פסיעה ממנו , ניצב פסל ענק של לנין עטוי במעיל הנצחי שלו לצד פועל וחייל. כדי לדייק בפרטי ההיסטוריה, אמר לי מנהל התיאטרון שהכיכר עצמה נוסדה ב – 1915 כדי לציין 300 שנות שלטון של שושלת הצארים לבית רומנוב.. נהרסה ב – 1930 ונבנתה מחדש ב – 1993 .
לאורכו של רחוב קראסני ( 23), תפגשו גם במוזיאון של נובוסיבירסק. מבנה מרשים בעל ערך היסטורי. נבנה ב-1911 כדי לאכלס משרדים פיננסיים. ב – 1920, הוא הפך למוזיאון. מאכלס 200,000 מוצגים המספרים על 150,000 שנות היסטוריה של חיים בסיביר. חיי יום יום , תרבות חומרית, אוסף אתנוגראפי נדיר,הכולל: רהיטים, תכשיטים, כלי נשק, אבנים טובות, בגדים, כלי בית, כלי פולחן, בגדי שמאנים ועוד.
צילום: נסים קריספיל

 לא רחוק ממנו בקראסני 5 נמצאת הגלריה לאומנות המציגה את מיטב הציורים של הציירים הגדולים שחיו ופעלו במחוז סיביר כמו: D.G. Levitskiy, V.A. Tropinin, I.M. Pryanishnikov, I.E. Repin, V.I. Surikov, A. Y. Golovin, Z.E. Serebryakova, N. I. Mashkov, R.R. Falk, P.P. Kontchalovsky, N.K. Rerikh ואחרים. כמו כן יצירות חשובות בתחום הכרזות, הגרפיקה, הפיסול והאומנות שימושית
העיר נובוסיבירסק מתהדרת ב – 6 תיאטראות  ובשלוחה של האקדמיה למדעים שנבנתה על גדתו של נהר האוב. בתוך יער קסום של אורנים. 30 ק"מ דרומית מזרחית לנובוסיבירסק. המקומיים מכנים אותה בשם  "Akademgorodok" שפירושו – "עיר האקדמיה". ואכן, מאכלסים אותה למעלה מ-100,000 תושבים והיא ידועה כקודש הקודשים וכמבצר המדע של רוסיה. מדענים מפורסמים בעולם למדו בה והיא זו שהובילה את פריצת הדרך העולמית בחקר הפיסיקה של האטום. מעבר להיותה עיר המדע של נובוסיבירסק ורוסיה כולה, היא גם נחשבת למקום שאפשר לבלות בו את שעות הפנאי. יש בה גן בוטאני קסום , מועדון יאכטות ומוזיאון פתוח לתולדות הבנייה והתרבות החומרית של סיביר. במוזיאון הפתוח יש אוסף מרשים של בתי עץ עתיקים שהועתקו והובאו מרחבי סיביר.
3 קתדראלות ראויות לביקור בנובוסיבירסק. ראשונה כנסיית אלכסנדר ניבסקי -  Alexander Nevsky הממוקמת ברחוב קראסני .נבנתה ב- 1897 בסגנון ביזנטי והיא נחשבת לאחת מאבני הפינה הראשונות של העיר. נקראה על שמו של הצאר אלכסנדר השלישי. היא  נסגרה ב – 1937. ב -1988 הוחלט להשיבה לידי הכנסיה הרוסית אורתודוקסית. ב – 1992 הסתיימו עבודות השיפוץ והשחזור שלה והיא נפתחה לקהל הרחב.
השנייה היא כנסיית ניקולאי  הקדוש - St. Nikolai   . נבנתה ב – 1915 לרגל מלאת 300 שנה לשלטונם של  הצארים לבית רומאנוב. באופן סמלי היא שרתה את השליט הרוסי כמרכז דתי –רוחני. תחת השלטון הקומוניסטי היא נהרסה והפכה לאתר הנצחה לסטלין. הכנסייה שופצה מחדש ונפתחה ביום ההולדת ה – 100 לנובוסיבירסק.
והשלישית היא כנסיית ווזניסינסקיVoznesensky. היא נוסדה ב – 1914. ניטשה, שופצה כמה פעמים ונפתחה לכבוד שנת המילניום .
צילום: נסים קריספיל

ישיבת לילה עם שליח הסוכנות וולרי
ב – 22:00 חזרתי לביתו של וולרי, לא לפני שנכנסתי לאחד המרכולים בנובוסיבירסק, שהיה מלא בכל טוב.. החלטתי להפתיע את המארח בביתו ולהכין לשנינו ארוחת ערב. וולרי חזר מעבודתו בדיוק בעיתוי שבו סיימתי לבשל. הוא היה נרגש מהמחווה, פתח בקבוק יין ואמר לי שהשעות הקשות של היממה עבורו, הן השעות שהוא חוזר הביתה ומוצא את עצמו לבד. המשפחה רחוק בבית שמש ושני ילדיו הם בדיוק בגיל בו זקוקים לאבא. בקשתי מוולרי שיספר לי על הקהילה היהודית בנובוסיבירסק וגם על מה שקורה ברוסיה של אחרי הפרסטרויקה .
"הקהילה היהודית של נובוסיבירסק" מספר וולרי, "מונה כ – 12,000 תושבים. לפי נתונים של חב"ד, הרבה יותר הג'וינט המחלק מזון וביגוד  לנזקקים מחזיק ב "12,000" . וולרי עושה בקהילה פעילות לעידוד העלייה וחושף אותה לישראל. "אנחנו בקשר עם הקהילה" מוסיף וולרי "זהות יהודית, שפה, מסורת, אולפן, מועדוני נוער, חוגים. יום א' מיועד לילדים קטנים שלומדים עברית, הסטוריה יהודית, ריקודי עם. מורים מקומיים שעברו הכשרה של שנים בסוכנות היהודית, עושים כאן את העבודה. 250 תלמידים עתידים לקחת חלק במחנות הקייץ. באומסק , יש אוניברסיטה ה- 3 בגודלה ובחשיבותה ברוסיה. במסגרת לימודי המזרח באוניברסיטה, יש יחידה ללימודי ארץ ישראל. סטודנטים מקומיים לומדים בה עברית ובמהלך לימודיהם הם מגיעים לארץ ועובדים כמתנדבים בקיבוצים".
"במחוז אוראל" מוסף וולרי, יש את העתודות הגדולות ביותר בעולם של פחם , הערים ברנאול, קמרובה ונובוקוזנצק, נחשבות לערי הפחם הגדולות בעולם. ערים שנבנו סביב ענק תעשייתי. באזור יקטרינבורג יש עיר שאפשר לומר עליה שהיא הכי מזוהמת בעולם, עפ"י אונסקו, אתה מגיע לשם ומוצא דשא בצבע צהוב. וכאן בנובוסיבירסק יש ענקי תעשיית פלדה. מפעלים שמהם מזדקרות ארובות ענקיות . התעשייה מתאוששת כאן אט אט ולצד התעשייה אתה פוגש בערים מודרניות. מצד אחד זה נראה כמו כפר, אבל במציאות זה עיר. יש פער גדול מאוד בין עובד מפעל לבין המנהל החדש. אני תוצר סובייטי , אומר וולרי. נולדתי בווילנה ורוב חיי גדלתי במוסקבה, רק מ -  1985 עברתי לגור תחת משטר לא קומוניסטי והשינויים היו דרסטיים.
צילום: נסים קריספיל

הגלסנוסט החל ב – 1985 עם גורבצ'וב. פעם ראשונה בחיים שאנחנו רואים דמויות שנואמות בצורה חופשית בתקשורת, חופש דיבור. אז עבדתי ברדיו "שלום וקידמה" בארץ, זה היה מוכר כרדיו מוסקבה בעברית. כשסיימתי את הלימודים באוניברסיטה ב- 1984, אנדרופוב שהיה ראש הק.ג.ב נפטר ואז גורבצ'וב עלה לשלטון.גורבצ'וב שבר את הסיסטמה וברוסיה של "לשעבר" , קל מאוד לשבור מוסכמות, אבל עד שזה מגיע למקומות הנידחים בברה"מ, זה לוקח זמן. גורבצ'וב החל לעשות את זה, אבל הוא לא ידע לאן זה יוביל. קודם , היינו צריכים לחשוב פעמיים לפני שאנחנו משדרים. היום, משדרים הכל. מהר מאוד , כל החופש הזה הפך לאנרכיה. כל המשק היה בנוי בצורה ספציפית והכל התחיל פתאום לקרוס. בסופר מרקט של אז , בכל המדפים היה רק מוצר אחד. ההרגשה הייתה שהכל קורס. כולם הרגישו שגורבצ'וב התחיל מהלך שהוא עצמו לא יודע לאן זה מוביל. למקורבים לשלטון היה יתרון ביודעם את המהלכים הצפויים. הם ניצלו את המצב, רכשו דירות, הפכו למנהלי מפעלים, יזמים ועוד. רכשו אמצעי ייצור, קבלו בעלות על מפעלים. בתהליך ההפרטה שהחל עוד בימיו של ילצין יכול הייתה לשלם עבור הדירה שהייתה בבעלות ממשלתית משהו כמו 800 רובל, שווה ערך ל- 100$ והדירה הייתה שלך.
אני זוכר את הימים , כשהכל החל להתפורר, היינו מתלוננים כעובדי סוכנות שהמשכורת לא מספיקה לנו, כי היה שם יוקר מחייה מטורף. יום אחד אני יוצא מהמטרו ורואה תור עצום לחנות לחם ואז האנשים שעמדו בתור אמרו לי שהמפלגה אמרה שהמחיר לחלב, חמאה ולחם , לא השתנה מאז מלחמת העולם השנייה.
המסורת של הכנת שימורים ביתיים, מאוד מפותחת. פירות וירקות כבושים וכמובן ריבות. אנשים היו קונים הרבה סוכר כדי להכין ריבות ובסביבות החודשים אוגוסט – ספטמבר, היה נעלם הסוכר מהמדפים
ב – 1991 נעלמו הסיגריות עם פילטר תוצרת ברה"מ. בבדיקה שנעשתה הסתבר שהנייר שעושים ממנו פילטר, אזל.סיגריות עשו בארמניה שהתפרקה, טבק הביאו ממולדובה שגם היא התפרקה. ומה שקרה זה ש "שרשרת המזון" התפרקה פתאום. כשחוליות השרשרת התאחו שוב, הכל התחיל להתארגן מחדש, אבל בינתיים פתחו את השוק לכל אלה שמפעליהם קרסו ופועליהם שנותרו מחוסרי עבודה  הפכו לרוכלים. נסעו לטורקיה, פולין, קזחסטן, כדי לקנות מוצרים זולים ולמכור אותם ברוסיה  במאות אחוזים. יותר. ב- 10 השנים האחרונות התחילה תנופת בנייה עצומה ברוסיה ומחירי הנדל"ן הרקיעו שחקים.3000 דולר למטר דירה בפרברים ובעיר זה הגיע לכדי 5000 דולר".

 צילום: נסים קריספיל

בדרך לקרסנויארסק
ב – 07:00 , וולרי השכים אותי וליווה אותי לתחנת הרכבת. הודיתי על הכנסת האורחים הנהדרת והבטחנו להיפגש בארץ.
ב – 08:45 יצאה הרכבת לעבר קרסנויארסק. קרון מס' 1 , תא ל -4 נוסעים. יום חם, למעלה מ – 30 מעלות. המיזוג לא עבד וחללו של הקרון היה לוהב. שני צוהרים שנפתחו לכדי שתי רצועות של אוויר, החדירו מעט אוויר צח שזרם ממעבה יערות הטייגה. הנוסעים סיימו לסדר את מצעיהם והתמקמו לשינה ארוכה. אני מקנא בנוסעים שמניחים את ראשיהם על מסעד המיטה ונרדמים באחת. אני מרגיש שאני שותף להתרחשות, או שחקן בהתרחשות, מה שמונע מבעדי לתפוס תנומה באוויר וביבשה.שעות על שעות שאנו חוצים את הנוף החד גוני של רמת סיביר, טייגה, נהרות, עצי ליבנה, ופרחי קיץ  במרחב שבין המסילה לטייגה. לקראת הצהריים, הרכבת עצרה והנוסעים ירדו כדי לחלץ עצמות ולהצטייד במזון. רוכלות רוסיות הציעו בלינצ'ס , כיסונים ממולאים, שתייה ועבודות יד של תבליטי עור. נדמה לי, שהדבר הבולט ביותר בנסיעה הזו, הוא לא הנוף הנשקף מחלונות הרכבת, אלא הנוף האנושי. התנהגות מופתית של הנוסעים, קרון צפוף המאכלס למעלה מ – 50 איש בנסיעה של למעלה מ – 15 שעות, איש אינו מרים את קולו, אינו מתעצבן ויוצא מכליו. רובם עסוקים במרחב הקטנטן של דרגש השינה . מי בקריאה ומי בבהייה.מדברים , אבל בלחש, חבורה של צעירים חולקת שקים של חטיפי דגים מלוחים. הם קולפים את הקרום הדק שמעל הדגיג כשהם מרטיבים מידי פעם את גרונם בבירה קרה. החברותא בתאים קורמת עור וגידים, אחד דואג לשני ומכבד את האחר. הנוסעים נעים כל העת לעבר הסמובר כדי למלא עוד כוס במים רותחים. כל נוסע זכאי לקבל מהקונדוקטורים כוס ותושבת מוכספת . התה הוא מצרך זול וכולם מצטיידים בתיונים.
צילום: נסים קריספיל

קרסנויארסק - Krasnoyarsk
הגעתי לקרסנויארסק ב – 23:00. שליח הסוכנות מיכאיל אוסוב חיכה לי על הרציף. בחור נמרץ וחביב. יליד העיר. הוריו עלו לארץ. אימו גרה בקצרין שבגולן ומרוצה מאוד. מיכאיל מלמד עברית בקהילה היהודית. הוא עזר לי לסחוב את הציוד, צעדנו לעבר מכוניתו שחנתה בחניון הרכבת. מיכאיל הסיע אותי למלון קטן וחביב, כיוון שהייתי מותש מהנסיעה הארוכה, התנצלתי והבטחתי לו שניפגש ביום המחרת. צללתי לתוך שינה מתוקה וכשהתעוררתי גיליתי שיום שבת היום. צעדתי לעבר בית הכנסת היהודי ששכן במורד רחוב סוריקוב, במרחק של 10 ד' הליכה מהמלון. חזיתו העידה עליו שהוא חדש. הוא נבנה לפני שנתיים. את הממון לבנייתו תרמו זוג יהודים בני המקום שהיגרו למיאמי שבארה"ב. מצאתי את באי בית הכנסת כשהם יושבים ומאזינים לקריאת התורה. בני וואגנר , שליח חב"ד משרת כאן בקודש זה כ – 6 שנים. הוא גר כאן עם משפחתו. המתפללים, רובם קשישים, הגיעו לתפילה, יותר בשביל החברותא והארוחה מאשר לתפילה. הם התפללו מתוך סידור שהתפילה הכתובה בו , תורגמה לשפה הרוסית. בתום התפילה הוזמנתי על – ידי הרב לקומת הקרקע, שם ממוקם חדר – האוכל והמטבח. הרב וואגנר ערך קידוש ואחריו הוא נשא דרשה ברוסית. הוא בצע חלות שנאפו במטבח והטבחית הגישה לשולחנות סלט ירקות , נתחי סלמון, מיץ אפרסקים וחמין של שבת. בתום הארוחה הרב הזמין אותי לטייל בחברתו ברחובה של עיר. אין ספק שהעיר מרשימה, היא בנויה לאורך שני רחובות מרכזיים. אף שהרב שמר על כבודה של השבת, הוא הציע לי להיכנס לסוכנות נסיעות ולקנות כרטיס ליעד הבא שלי – אירקוצק. בדרך, צילמתי את פסלו של פושקין ואת פסלי אדם וחווה. כיוון שצברתי חוסר בשעות שינה, השמש קפחה במלוא עוזה וחשתי שאני תשוש  קמעה, נפרדתי מהרב החביב שטרח להתנצל ולהסביר שרעייתו ושלושת ילדיו נסעו לארץ, אחרת הוא היה מזמין אותי לסעוד על שולחנו. חזרתי למלון וישנתי עד השעה 18:00. יצאתי לטייל לאורך הטיילת שנשענה על נהר היניסיי  - Yenisey. טיילת מרשימה שלאורכה נבנו דוכני מזון ומסעדות שהציעו עוף, שיפודי בשר חזיר, תפו"א משופדים ומתובלים, סלט ומשקאות. חלפתי מתחתיו של גשר ענק שנבנה על הנהר ומוביל לאי השוכן בליבו של נהר היניסיי. אוניות וסירות עגנו על גדת הנהר. במהלך השוטטות , פגשתי בנערה רוסיה בשם יוליה שמשפחתה גרה בקמצ'טקה. חביבה מאוד וגם דברה אנגלית רצוצה. היא נאותה לארח לי לחברה ולהראות לי את שכיות החמדה של העיר. להערכתה, העיר נוסדה ב -  1628 על ידי הקוזאקים כמבצר הגנה -  "אוסטרוג" מול הפולשים הטטרים והקירגיזים.  הטטרים כינו אותו בשם קיזיל ג'אר – הגבעה האדומה. המפקד הקוזאקי של המבצר אנדריי דובנסקי  - Andrey Dubenskoy העניק למבצר את תרגום השם לרוסית וקרא לו  "קרסני יאר" – הגבעה האדומה. המבצר הותקף מספר פעמים על – ידי הקירגיזים של יניסיי ונשרף כליל.  ב – 1773 . האדריכל פטר מואיסייב   בנה על הריסות המבצר עיר חדשה לפי הדגם של סנט פטרבורג וכשהיא קבלה מעמד של עיר קראו לה בשם קרסנויארסק. גידולה האינטנסיבי של העיר החל עם סלילת הכביש הסיבירי שחיבר אותה למערב, עם גילוי מרבצי זהב בתחומה ועם חיבורה למסילה הטראנס סיבירית (1895). ב – 1749 נתגלה לראשונה בעולם מטאור שנפל במרחק של 145 ק"מ דרומית לעיר. המטאור שקל 700 ק"ג. אבל יותר מכל, תיזכר קרסנויארסק של העידן הסטליניסטי  כגולאג הגדול ביותר בסיביר אליו הוגלו פעילים פוליטיים. במהלך מלחמת העולם הראשונה, הועתקו מפעלים רבים שהיו באוקראינה לקרסנויארסק , גורם שהמריץ את הצמיחה התעשייתית של העיר. לאחר קריסתה של ברית המועצות וראשיתה של ההפרטה, מפעלים רבים עברו לידיהם של עבריינים ואוליגרכים רוסים, דוגמת מפעל האלומיניום. מהלך זה גרם לעלייה דרמאטית באבטלה. העיר מונה היום כ - מיליון  תושבים ונחשבת לשלישית בגודלה בין ערי סיביר.

צילום: נסים קריספיל

נעים לטייל בה, בעיקר במרכזי הקניות והבילוי המרוכזים ברחובות Karla-Marksa   ו - Lenina  . אבל המרכז הסואן ביותר הוא מול מלון קרסנויארסק וכיכר קרסנויארסק שנבנתה במלאת 350 שנה לייסודה של העיר. צעירים רבים מבלים כאן בפאבים ובדיסקוטקים. כשיוליה ואני הגענו לכיכר, ג'יפ יפאני חדש עצר בחריקת בלמים . גג הג'יפ נפתח ומתוכו הגיחו שתי נערות יפות מראה וגוף כשהן מעורטלות והחלו להפגין לנוכח הקהל שגדש את הכיכר ריקוד ארוטי שבוצע על גגו המכסיף של הג'יפ . יוליה אמרה לי שמחזות מעין אלה הם דבר שבשגרה במחוזותיה  והנוכחי הוא ומסע פרסום ל – ג'יפ  יפני חדש. אני היחידי שהיה מצויד במצלמה עיניכם הרואות. היתר הנציחו את האירוע במצלמות הפלפון.
צילום: נסים קריספיל

הסבנו יוליה ואני סביב שולחן שעמד בפתחו של פאב שהיה עמוס לעייפה. הזמנתי בירה קרה ועד שהבירה הגיעה, יוליה הוציאה שטר של 10 רובל והראתה לי את הסכר ההידרואלקטרי שנבנה בתחומה של העיר,על נהר היניסיי . היא הפכה את השטר ומעברו השני ניבטה התמונה של  הכנסייה האורתודוקסית סנט פרסקיבה פיטניצה – Saint Paraskeva Pyatnitsa. הגשר על נהר היניסיי ומבט מהגשר אל העיר. הכנסייה הפכה עם השנים לסימלה של קרסנויארסק. פיטניצה הייתה קדושה מעונה שנולדה להורים עשירים והוטבלה ביום שישי ומכאן מקור שמה – Paraskeva . היא מופיעה באיקונות כשהיא עוטה עליה גלימה אדומה המציינת את מסע ייסוריה ומחזיקה בידה הימנית צלב שנועד לעורר להט בליבם של המאמינים. יוליה הבטיחה לי שביום המחר נבקר בכנסייה. הצצתי לשעונה של יוליה וראיתי שגלשנו בלי משים שעתיים אחרי חצות. הצעתי ללוות אותה לביתה והיא התעקשה כמנהג המארחת ללוות אותי למלון.
למחרת היום קבענו להיפגש במרכז העיר. משם נסענו לפארק הלאומי סטולבי -  Zapovednik Stolby. 20 דקות של נסיעה במונית הביאו אותנו לפתחו של הפארק. ב- 1925 מספרת יוליה, התאגדו שוחרי טבע מתושבי העיר כדי לשמר את היער סביב תופעות הטבע יוצאות הדופן שבקרבו כמו 100 מערות קרסטיות וכמספר הזה מונומנטים סלעיים הפזורים בלב הטייגה. צמחיית השמורה מקיפה 1037 מינים מתוכם 260 מיני טחבים כש- 150 מהם הוגדרו כנדירים. רוב העצים הם מחטניים והבולטים שבהם הם האשוח והאורן. בפארק חיים גם 58 מינים של בעלי חיים כמו סנאים, זאבים, דובים, צבאים סיביריים ואיילי מושק שמבלוטות הנמצאת באחוריהם והמסמנות את הטריטוריה שלהם, מפיקים את בושם המושק. כמו גם 199 מיני ציפורים. סמוך לכניסה , עומדת לה קפלת עץ קטנה שנבנתה ב – 1998 כדי להנציח את זכרם של כל המטפסים הסטולביסטים שמצאו כאן את מותם.  שעתיים של הליכה נינוחה בפארק המלבב הזה  הביאה אותנו אל האטרקציה המרכזית. תצורות מדהימות של סלעי יסוד, משקע וסלעים וולקאניים  שגובהם מגיע לכדי 100 מ'. האתר נחשב לאחד ממוקדי הטיפוס המבוקשים בעולם. הסלעים זכו בדמיונם הפרוע של המטיילים לכינויים כמו: סלע הסבא, הסבתא, הפיל, האריה, הנוצות והאטרקטיבי שבהם הוא סלע הסטולבי שתבע קורבנות רבים בנפש של  אלפיניסטים נועזים. המטפסים על הסלע, נוהגים לעשות זאת ביחידות, ללא עזרה וללא אמצעים. הפארק שופע פריחה ובעיקר להקות עצומות של פרפרים בשלל גוונים. אין מנוס ממכת היתושים הפוקדת גם היא את הפארק ופוגעת בשלוותם של המטיילים והגרוע מכל, זה הקרציות. הן מגיחות לאוויר העולם בהמוניהן ומטפסות על כל חלקה גלויה של הגוף. יוליה ואני טפסנו על סלע ה"סבא" ממנו צפינו על העיר ועל הנהר. את הדרך חזרה עשינו ברכבם של זוג מטפסי הרים שהסיעו אותנו עד ללב העיר.
צילום: נסים קריספיל

ממרכז העיר נסענו לבקר בכנסייה האורתודוקסית סנט פרסקיבה פיטניצה – Saint Paraskeva Pyatnitsa. היא שוכנת על גבעת קארולני – Karaulny ומשקיפה על נהר קאצ'ה -  Kacha . . ב- 1804 , הסוחר נוביקוב בנה ועיטר את קפלת העץ כמחווה ואות תודה לקדושה פיטניצה שהצילה את חייו מטביעה במערבולות הנהר. ב – 1852 – 1855 האדריכלים אלפיב ונבאלוב בנו אותה מחדש באבן. במהפכה שארעה ב- 1917 היא נסגרה ועמדה שוממת קרוב ל – 70 שנה. בתחילת שנות ה – 90 היא שופצה ונפתחה מחדש. ומה שמשך את עיניי בה היו האיקונות של גבירתינו פיטניצה העוטה גלימה אדומה ואוחזת צלב. במהלך הביקור בכנסייה , הגיעו זוגות אוהבים ביום חופתם והצטלמו על רקע הכנסייה ועל רקע הנוף המרהיב הנשקף ממנה.
מיכאיל הגיע לעת ערב כדי לשאול לשלומי ונדברנו שהוא יסיע אותי ביום המחרת לתחנת הרכבת. הרכבת ליעד הבא – אירקוצק אמורה לצאת ב-  14:30, ניצלתי את השעות שלפני כדי לבקר במפעל ההידרואלקטרי שנבנה על נהר היניסיי. מפעל האלומיניום של קרסנויארסק הנחשב לשני בגודלו בעולם צורך 70% מהחשמל המופק באמצעות טורבינות הסכר. כדי שכלי השייט השטים על היניסיי יעברו את מחסום הסכר, רשות הסכר והמתכננים  בנו אמבטיה ענקית  שהיא מעין מעלית, אליה נכנסות הספינות  המגיעות ממורד הסכר והיא מעלה אותן אל מפלס המים העליון שבמעלה הסכר. וההפך.
צילום: נסים קריספיל

מיכאיל הגיע בשעה היעודה. הרכבת עזבה את הרציף גם בשעה היעודה.לפניי עוד  19 שעות של נסיעה. כיוון שהזמן לא עוצר מלכת הרגשתי שהנסיעה זורמת עם הזמן. הפעם זכיתי בתא שינה נפרד. אך אליה וקוץ בה. המיזוג בקרון לא עבד אבל הקרון עצמו עבד על תקן של חממה. הטמפרטורות הגיעו לרמות שהיו בלתי סבירות בעליל. הרוסים, כרגיל כנועים. הם רגילים שאין מענה לטענותיהם, אז הם שתקו וסבלו. בדמיוני הפרוע, אני מתאר סיטואציה דומה בקרון מלא בישראלים. אני מעריך שהם היו שורפים את הרכבת. מכל מקום, אחרי שעתיים של נסיעה , הקונדוקטורית חסה עלי והעבירה אותי לקרון השכן שהיה ממוזג, יתר על המידה. הנוף שנגלה מזגוגיות הקרון  היה הררי. ביובלי הנהרות השתכשכו משפחות שנסו מפני החום הכבד. 3 בתי עץ ספרתי שנשרפו כליל , בשלושה כפרים. מחזה שחולף כהרף עין, במהירות הנסיעה. אתה יודע ששלוש משפחות אבדו באחת את כל רכושן. אחרי לינת לילה נינוחה בתא בודד, התעוררתי לקל נקישותיה של הקונדוקטורים – 08:00 .היא הודיעה לי שהרכבת תגיע בעוד שעה לאירקוצק. התארגנתי, קפלתי את הסדינים והגשתי אותם לקונדוקטורים.

אירקוצק – Irkutsk
ב – 09:00 חיכה לי סמיון ברציף התחנה של אירקוצק. סמיון, איש שמנמן, עגלגל, בריא ועגול פנים, חייכן ולבבי. עשה פעם עלייה והתגורר בעיר בת-ים. הוא עבד בכל מיני עבודות ובעיקר כנהג. קשה היה לו להסתגל לחום העז השורר בארץ ויום אחד גמלה בליבו החלטה לשוב לעיר הולדתו אירקוצק, יחד עם אשתו השנייה אירנה אותה הכיר בארץ. שניהם עוסקים היום בתיירות, אירנה מדריכת תיירים  וסמיון מוביל ברכבו  תיירים. סמיון הוביל אותי לבית דודו קיריל, שם הנחתי את הציוד ומשם יצאנו לטייל בעיר. הוא התנצל ארוכות על שהוא אינו מציע לי להתארח בביתו, כיוון שהוא נמצא בדיוק בקטע של שיפוצים.  סמיון פתח בידיעה מרעישה אודות המטאור הגדול שנפל במרחק של 1000 ק"מ מהעיר והמשיך עם מלים רוסיות שמקורן עברי כמו "ח'ליבה" שמקורה במילה העברית חלב. בשבת מספר סמיון, יהודיות לא חלבו את הפרות ודאגו שיעשה את זה גוי של שבת. ועל דבר שנעשה בחינם אומרים היום ברוסית "ח'ליבה".
המדריך סמיון. צילום: נסים קריספיל

המילה "כסיבה" באה מהמילה העברית כתיבה. אסירים יהודים שהוגלו לסיביר, היו כותבים מכתבים לבני משפחתם. מכאן עבר סמיון להסבר מקיף אודות ההיסטוריה של העיר אירקוצק:
העיר שוכנת סמוך לנהר האנגרה – Angara שהוא יובלו של נהר היניסיי. נהר Irkut  שעל שמו נקראה העיר נשפך לנהר האנגרה מול העיר . גשר שנבנה על נהר האנגרה שאורכו 580 מ' מחבר את מרכז העיר אל הפרבר גלאסקובס -  Glaskovsk . העיר נוסדה ב – 1652 – על – ידי יעקב פוקאבוב כמצודה חורפית שהעניקה הגנה לתושביה  מהקור הסיבירי העז. במתחם התגוררו סוחרים שסחרו בזהב וגובי מס שגבו מסים מסוחרים בוריאטים שסחרו בפרוות. ב- 1686 זכתה להכרה כעיר. ב – 1760 היא חוברה לדרך המלך שהובילה  למוסקבה, גורם שהעניק לה יתרון כלכלי עצום על פני ערים אחרות בסיביר וזאת בשל קרבתה לסין. היא ישבה על נתיב הסחר הראשון עם סין . דרכה עברו סחורות חשובות כמו זהב, יהלומים, תה, משי, פרוות ועץ. ב- 1821 היא הפכה למקום מושבו של המושל הכללי של מזרח סיביר. בהתקוממות הגדולה שהתרחשה בדצמבר של שנת 1925 נגד הקיסר ניקולאי הראשון הוגלו לאירקוצק "דצמבריסטים" (כך כונו מנהיגי המרד) ביניהם אומנים, סופרים, אנשי רוח, קצינים, מיסיונרים, סוחרים ואצילים שחברו לחלוצים הראשונים ולקוזקים. גולים אלה השפיעו רבות על התפתחות התרבות, הרוח והמורשת של העיר. עם השנים היא הפכה למרכז התרבותי – רוחני של מזרח סיביר. סמיון מספר, שבאותה עת, לא רק למשקלם הסגולי של הגולים הייה השפעה, אלא גם למשקלם הכמותי, על כל שני תושבים מקומיים היה גולה אחד. אחת מהתופעות הבולטות שניכרו לעין באותה תקופה, היה סגנון הבנייה. כל הבתים היו בנויים מעץ, מעוטרים ומגולפים להפליא בהשפעת האומנים הגולים. ואלמלא שריפה גדולה שפקדה את העיר בשנת 1879 וכילתה כמעט כליל את בתי העץ הנהדרים. הייתה אירקוצק נחשבת היום לנכס מורשת עולמי. וממה שנותר מאותה שריפה גדולה, מצביע עד היום על פסגה אדריכלית של בנייה בעץ ששום עיר אחרת ברוסיה לא הגיעה אליה. 10 שנים נדרשו כדי לבנות את העיר מחדש. סוחרים אירקוצק, שתמיד היו פטריוטים גדולים ותורמים, היו בין אלה שעבדו הכי קשה בשיקום העיר . הם בנו בתי חולים, בתי יתומים, מכללות, ספריות וכנסיות.ווחלוצי העיר אמרו עליהם שאם הם היו רוצים, הם  היו יכולים לסלול כביש נוצץ, מרוצף ברובלי כסף שהיה מחבר את אירקוצק כל הדרך עד למוסקבה. העושר הגדול שהצטבר בידי הסוחרים המקומיים תרם רבות לייחודה ולאופייה של האדריכלות של אירקוצק. בית הלבנים של האחים  וטורוב Vtorov נבנה בסיגנון נובו – רוסי. מליונר נוסף בשם טראפזניקוב – Trapeznikov הורה לאדריכל שלו לבנות את ביתו בדגם הלובר שבפריז. העיר חושמלה ב – 1896, התיאטרון הלאומי נבנה ב – 1897 ותחנת הרכבת הגדולה ביותר של מזרח סיביר ב - 1898 . עד ל – 1900 היא זכתה בצדק לכינוי פאריס של סיביר.
במהלך מלחמת האזרחים שפרצה בעקבות המהפכה הבולשביקית העיר הופכת לזירת קרבות ולמרחץ דמים בין "הרוסים הלבנים" ל "רוסים האדומים".
תחת השלטון הקומוניסטי, התפתחה התעשייה בעיר, בעיקר תעשיית העץ. האלומיניום והתעופה הצבאית והאזרחית.
צילום: נסים קריספיל

הפוליטיקה של סמיון
"בגלל שלא היה שום דבר ברוסיה שהוא שלך, אפילו דירה הייתה של המדינה, יכולת לעמוד בתור 20 ו – 30 שנה ולא קבלת דירה. אבא שלי לימד באוניברסיטה ורק ב – 1972 הוא קיבל דירה מהאוניברסיטה וגם זה עלה לו בדמים. יום אחד כשסוף סוף נמצאה לו דירה, מזמין אותו הדיקן של האוניברסיטה אליו ואומר לו, שמע יעקב!, כעת הגיע פרופסור מעיר אחרת שזקוק לדירה, חכה עוד שנה. אבא שלי תפס אותו בצוואר ואמר לו: שמע! , כמוך הרגתי בצבא אלפים ולא איכפת לי להרוג גם אותך וללכת לכלא, הדיקן פחד ונתן לו את הדירה., עד אז גרנו בצריף עלוב. יום אחד אבא שלי ענד את כל המדליות שהעניקו לו בכל המלחמות, הלך לעירייה וביקש מהם שיבנו לנו לפחות שירותים ליד הבית. עד אז השירותים היו בחוץ וכילדים עשינו את זה בבית בתוך דלי. אתה בוודאי יודע שהחורף כאן קר מאוד ואחד מהקרים בסיביר והורים שחסו על ילדיהם, לא נתנו להם לצאת בחורף לשירותים שבחוץ.
אם היית בעל מקצוע חופשי, כמו סנדלר, אז כולם הסתכלו עליך בעין רעה, שמא אתה מרוויח יותר ומעלים כספים. מכונית לא יכולת לרכוש, נאלצת לעמוד בתור שנים כדי לקבל כסף מהמדינה. ואם כבר הצלחת לרכוש מכונית, אז המפלגה עשת חישוב והגיעה למסקנה שקומוניסט אמיתי לא יכול לקנות אותו פרטי ואם בכל זאת קנה, אז בטח הוא גנב.
כשילצין פתח את השערים למערב, פתאום אנשים גילו שאפשר גם להרוויח, שהמדינה מעודדת אותך לעשות ומברכת אותך כשבעבר היו מכניסים אותך לכלא עבור פעילות שכזאת. מפעלים שהיו בחזקת המדינה הוצעו למכירה בפרוטות. מכרות, בנייני שלטון ועד מהרה הם הפכו לנכסי נדל"ן.
ב – 1992 הייתה אינפלציה של 1000% .ל -  99% מהאוכלוסייה ברוסיה לא היה כסף בכלל. לפני הפרסטרויקה המדינה העניקה לך פנסיה של 120 רובל. אני עבדתי בזמנו כיערן ביער, קבלתי 400 רובל בחודש. כל רובל היה 62 קופק (אגורות). היה ערך לרובל.כיכר לחם קנית ב - 14 קופק, כמעט בחינם, ליטר חלב ב – 28 קופק. המחירים היו נמוכים וגם המשכורת.
אם היית צריך לנסוע לחוץ לארץ , היית חייב לעבור תחקיר אצל פקיד מהמפלגה, יכולת לצאת רק למדינות סוציאליסטיות ולהוכיח שאתה קומוניסט חזק. וכשחזרת , הין בודקים, מה עשית שם, מה קנית. למדינות קפיטליסטיות נתנו לצאת רק לאלה שהוכיחו שהם ממש קומוניסטים שרופים שנשבעו שלא לברוח מברית המועצות.
ברוסיה, כיוון ששום דבר לא היה שייך לך, אז הפועלים היו גונבים מהמדינה. אם עבדת במפעל נקניק, אז סביר להניח שהיה לך נקניק בבית. בחנויות מכרו מצרכים חיוניים. לחם, חלב, סוכריות, לחמניות. יכולת לקנות גם קוויאר , אבל זה נמכר רק בחנות אחת בעיר וזה היה יקר עד להחריד. אני זוכר שבשנת 1963 לא צמחה חיטה ברוסיה והשלטונות קנו חיטה מקנדה. לא היה לחם בחנויות. הוריי היו מעירים אותי ב – 04:00 בבקר כדי לעמוד בתור, ב – 08:00 , סבתא הייתה באה להחליף אותי בתור, כי הייתי צריך ללכת לבית הספר. כשילצין פתח את השערים, אני כבר הייתי בארץ ויום אחד ההורים שלי מתקשרים אלי ואומרים לי שאין מה לקנות בחנויות, חוץ מקופסאות שימורים של אצות ים.
למה אוהבים את פוטין? כי פוטין עזר לאנשים לעמוד על הרגליים ממצב של כריעה על הברכיים. איך הוא עשה את זה? , אז קודם כל הוא חיסל את כל הטרוריסטים בצ'צ'ניה , זרק מהצבא את כל הקצינים המושחתים וסגר את כל הדרכים שבהן משיגים כסף קל. כל הסיפורים עליו שהוא חיסל מתנגדים לשלטון, לא נכונים. היום לא מוציאים רוצח להורג אבל מכניסים אותו לכלא לכל חייו. אבל בתנאים כאלה שהוא לא מצליח לשרוד יותר משנתיים. במשטר החדש שיש בו הכל יש 30 מליון עניים.
ילצין היה זה שהפריט את הדירות והעביר אותם לבעלות דייריהם. הרוסים חושבים שמה שגורבאצ'וב הגה היה טוב, הבעיה איתו שהוא לא הצליח להוציא לפועל את החלום".
חולפים בדרך על פניו של מפעל, שממנו מתרוממת ארובה ענקית וסמיון אומר לי שסטלין אמר שהפועלים צריכים ללכת ברגל מהבית למפעל, לכן הוא דאג שיבנו את המפעלים במרכז הערים, או בקרבתם וכן כל הערים התעשייתיות ברוסיה מזוהמות ביותר.
מלים שהשתמשנו בהן בארץ אומר סמיון כמו: בלאגן , בארדק  ויובטפויומאט הן מלים רוסיות
צילום: נסים קריספיל

אל תוככי העיר
היו פקקים מחרידים באירקוצק. עיר המונה למעלה מ – 600,000 תושבים ובה יש להערכת סמיון קרוב ל- 100,000 כלי רכב, אז יש פקקים. להערכתו, גם כל עבודות התשתית והפיתוח המתבצעות בקיץ תוקעות את התנועה..התחלנו את הביקור
בכנסיית  Spasskaya – "המושיע".
נוסדה בין השנים 1706 – 1710 על יסודותיה של הכנסייה העתיקה שהייתה בנויה מעץ. דיוקנו של ישו שהיה מצויר על עץ, הועבר מהכנסייה העתיקה לזו החדשה. ב – 1860 הושלמה בנייתה של הכנסייה וגובה המגדל  הגבוה שבה הגיע לכדי 50 מ'. בתחילת המאה ה- 19 צוירו ציורי הפרסקו המעטרים את הקירות הפנימיים של הכנסייה וציורי שמן המעטרים את חזית הכנסייה. למבנה אדריכלי זה אין מקבילה בסיביר והוא נחשב ליוצא דופן. התמונה שצוירה בחזית המזרחית של הכנסייה מתארת את טקס הטבילה של האוכלוסייה הבוריאטית, במרכז את טבילתו של ישו ומימין את הבישוף הראשון של אירקוצק  Innokenty Kulchitsk בטקס חנוכת הבית של הכנסייה. תחת השלטון הסובייטי היא שימשה כאולפן צילום, כמחסן לציוד קולנועי וכאכסניה לסדנאות צילום. ב – 1960 , תחת שרביטו של האדריכל אוראנסקאיה, ניסו לשקם את הכנסייה, השיקום לא היה קל כלל ועיקר, כי לא נמצאו לבנים שתאמו ללבנים מהן בנו את הכנסייה .ב- 1982הושלמה מלאכת השיקום ואולמה האורכי של הכנסייה אירח את המוזיאון ההיסטורי של מחוז אירקוצק.
סמוך לכנסייה עומד פסלו של גיבור לאומי בשם בלאבוראדוף אפאנאסי – בעל הזקן הלבן. שבלם את הצבא הגרמני ליד העיר מוסקבה. לידו בוערת אש תמיד לזכר החיילים הרוסים שנפלו במלחמת העולם השנייה. גשר מחבר את האנדרטה של אפאנאסי לנהר האנגרה. מקור השם אנגרה לפי סמיון בשפה הבוריאטית . צרוף של המלים אינגר – חאר שפירושם "פה פתוח" או לוע פתוח. רכס הרי הבייקאל המקיפים את הנהר נראים כמו לוע ונהר האנגרה יוצא מתוכו..הקוזקים , מצביע לי סמיון לעבר הנהר, הגיעו לאזור ממערב ב - 1649 נגד כיוון הזרם , עד למפגש של נהר היניסיי עם האננגרה, נחתו כאן, ובנו "אוסטרוג" – מחנה או מבצר.



צילום: נסים קריספיל

לעבר אגם בייקאל
המשכנו בנסיעה לכיוון העיר, אבל הפקקים היו בלתי נסבלים, סמיון החליט לעקוף אותם ולנסוע לעבר אגם הבייקאל. סמיון מספר לי שהדרך מאירקוצק לאגם בייקאל נסללה ב – 1960 בהוראתו של המנהיג הסובייטי ניקיטה ח'רושצ'וב שהציע לפגוש את נשיא ארה"ב אייזנהאוור ליד ימת בייקאל. פגישה זו לא יצאה אל הפועל , זאת בשל תקרית מביכה שהייתה כרוכה במלחמה הקרה שניהלו שתי המדינות ובה הופל מטוס ריגול אמריקאי מסוג U2  , אשר טס בגובה של 30,000 רגל. מטוס הריגול U2 נחשב אז לפלא טכנולוגי שיכול לצלם אזרח רוסי כשהוא קורא עיתון מגובה של 70,000 רגל, ולא רק את האזרח, אלא גם את מה שכתוב בעיתון. הרוסים טענו תמיד שאין ברשותם טילים שיכולים להפיל מטוסים בגבהים שכאלה, אבל בכל זאת הם הצליחו להפיל את המטוס. התקרית גרמה למבוכה רבתי בקרב קהילת המודיעין העולמית ובקרב  המנהיגות של ארה"ב. האמריקאים הכחישו תחילה שמדובר במטוס אמריקאי, אבל ניקיטה ח'רושצ'וב, הציג קבל עם ועולם את שברי המטוס, ולא רק את שבריו הציג, אלא גם את הטייס שנתפס כשהוא חי. אייזנהאוור כעס והחליט לבטל את פגישת הפסגה בבייקאל.
ב - ק"מ ה – 47 של הדרך ניצב לו שילוט המפנה לעבר 
צילום:נסים קריספיל


המוזיאון האתנוגראפי – אדריכאלי הפתוח Taltzy -.
המציג את התרבות החומרית כפי שהיא התנהלה באזור במהלך 400 שנה. ארכיטקטורה מרשימה של מבני עץ שחלקם פונו מכפרים אשר שכנו על גדות נהר האנגרה באזור Ust-Ilimsk והיו מועדים להצפה, עקב בניית הסכר ההידרואלקטרי של מחוז אירקוצק. בשטח המוזיאון יש 13 מתחמים אדריכליים ובהם עומדים 36 מבני עץ. חצרות בתים ובהן תצוגה מרשימה של כלי עבודה ומתקנים חקלאיים. שחזור מדויק של בתי האיכרים, של תרבות בוריאטית , של כנסייה, מבנים ציבוריים ואפילו של בית כלא. המוזיאון הפתוח מושך אליו תיירים רבים, בעיקר מקומיים המגיעים לכאן בסופי שבוע, בחגים ובפסטיבלים לאומיים.
20 ק"מ נוספים של נסיעה על הדרך המובילה לאגם בייקאל, הביאה אותנו לנקודת תצפית על סלע ששקע בלב נהר האנגרה כשראשו מזדקר למרחוק. סמיון סיפר לי אגדה בוריאטית על גבר שעזב את ביתו והותיר את שתי נשותיו. לימים כשחזר הגבר לביתו, הוא ביקש לבדוק עד כמה הן נותרו נאמנות לו ואז הוא הטיל עליהן משימה להגיע אל הסלע ומי מהן שלא תשוב ממנו, היא הבוגדת. מאותה נקודה יש גם תצפית נאה על נמל בייקאל שממנו יוצאת המסילה של הרכבת הטראנס – סיבירית  הישנה שאורכה 84 ק"מ. קטע זה הונח בין השנים 1898 – 1904.רוב הקטע חצוב בסלע ויש בו 39 מנהרות. סמיון מספר שעלות בניית קטע זה של המסילה, היה שקול כמו בניית המסילה כולה ממוסקבה לולדיווסטוק . בשל כך מכנים הרוסים את הקטע הזה של המסילה בשם "אבזם הזהב של הרכבת הטראנס סיבירית". את הקטע החדש של המסילה מאירקוצק עד לסלודוואנקה בנו בסוף שנות ה -50 בשנים שבהן החלו לבנות את הסכר ההידרואלקטרי על נהר האנגרה. מנקודת התצפית המשכנו למוזיאון בייקאל


צילום: נסים קריספיל

מוזיאון בייקאל
המוזיאון שוכן לחופו של אגם בייקאל, 70 ק"מ דרומית לעיר אירקוצק לא רחוק ממוצאו של נהר האנגרה ו – 4 ק"מ צפונית לכפר ליסטויאנקה – Listvyanka . הוא אחד משלושת המוזיאונים המייצגים אגמים בעולם והיחידי מסוגו ברוסיה. נוסד ב- 1993 וחברה אליו קבוצה גדולה של מדענים  המתמחה בחקר האגם. באולם הכניסה מקבל את פניך אקוואריום מרשים הכולל תא תצוגה, תא בידוד ותא לתצפיות וניסויים. מי האקוואריום מגיעים מהאגם מעומק של למעלה מ – 400 מ'. והם מוחלפים מעת לעת. הביקור במוזיאון מעניק למבקר חוויה של צלילה וירטואלית אל מעמקי האגם. לא רחוק מבניין התצוגות יש גם תצוגה חיה של הצומח הגדל באזור הבייקאל. הוא כולל מינים נדירים של צמחים, אנדמיים ואלה הנמצאים בסכנת הכחדה. כמו כן תמצא בו הרבה אוספים של חרקים, ספוגים, דגים, פרזיטים החיים על דגים, עופות ובעלי חיים אחרים. על הקירות מוצגות תמונותיהם של חוקרים חשובים שחקרו את האגם ביניהם כמה פולנים. סמיון סיפר לי שבמהפכה שהתחוללה ב- 1863 , כשפולין המזרחית נכבשה על – ידי הרוסים, נעצרו מהפכנים פולנים שביקשו להשתחרר מעול הרוסים, הם נאזקו והובלו לסיביר. בסיביר הם חיו בחרות גמורה ומהם נבט הגרעין הראשון של חוקרים שחקרו את אגם הבייקאל כמו צ'יקנובסקי שגילה עץ אנדמי שנקרא עד היום על שמו, או צ'רסקי שהגיע ראשון לפסגת הר שנקראת עד היום על שמו. סמיון, מעצם היותו מדריך תיירים שמביא למוזיאון מבקרים רבים, דאג שילווה אלי חוקר מקומי וממנו שאבתי מידע רב על האגם
צילום: נסים קריספיל

אגם בייקאל
צורתו כסהר, או כקרן. אורכו – 636 ק"מ ואילו רוחבו נע בין 81 ק"מ במקום הרחב שלו, עד 27 ק"מ בנקודה הצרה  (הדלתא של נהר סלנגה). שטח פני האגם הוא 31,470 קמ"ר והעומק המרבי שלו הוא 1637 מ'. בין אגמי המים המתוקים בעולם, הוא נחשב לגדול שבהם. 336 נהרות ונחלים זורמים אליו, על מחצית מכמות המים הנשפכת אליו אחראי נהר הסלנגה, ורק מוצא אחד יש לאגם והוא אפיק נהר האנגרה. רבות נכתב על מקור שמו "בייקאל". יש הסוברים שמקור השם בשפה הטורקית Bai-Kul שפירושו האגם העשיר. ויש הסוברים שמקור השם בשפה המונגוליתDalai  Baigal - שפירושו  האגם הגדול. שקיפות המים באגם מגיעה לכדי 40 מ'. שקיפות גבוהה זו מעידה על היעדרותם של מינרלים במים שהרכבם דומה להרכב של מים מזוקקים. האגם מהווה 20% מכמות המים המתוקים שיש בעולם ו – 90% מכמות המים המתוקים שיש ברוסיה. המערכת האקולוגית מעניקה לאגם 60 ק"מ מעוקבים של מים צלולים בכל שנה. אין אידוי משמעותי של מים מהאגם בשל הטמפרטורה הנמוכה של המים שאינה מאפשרת לעננים לטפס מעל האגם. כך שהאגם אינו ניזון מעצמו אלא מענני גשם שמקורם במקווה מים אחרים. זו הסיבה המסבירה למה יש כל-כך הרבה שעות שמש מעל לאגם.
יש יותר מ – 2600 מינים ותת מינים של בעלי חיים בבייקאל ,  1000 מיני צמחים. 2000 מיני צמחים הגדלים לחופיו. 58 מיני דגים כשדג המאכל הפופולארי שבהם הוא דג האומול – Omul . 200 מיני עופות והיונק הימי נירפא – Nerpa . חוקרים טוענים שיונק זה הגיע לאגם מהאוקיאנוס הארקטי דרך נהר היניסיי ונהר האנגרה. היום, אומדים את מספרם של הנירפות  בכמה עשרות אלפים. אפשר לצפות בהם בעונת הקיץ לאורך החוף המרכזי והצפוני של האגם.


צילום: נסים קריספיל

ליסטויאנקה
בתום הביקור במוזיאון בייקאל, נסענו עוד כ -4 ק"מ במגמת צפון והגענו לכפר ליסטויאנקה . "ליסטווה" אומר סמיון , ז\ה עלם ברוסית. לצד הדרך יש חניון המיועד לתיירים ומבקרים ובו דוכנים המציעים דגי אומול מעושנים. הדגים היו תלויים כבמלאכת מחשבת על קולבים ונראו כמשתלשלים מהתקרה. כפיסי עץ שננעצו  לתוך רוחבם , היו הקולבים.הזמנתי את סמיון להצטרף אלי לסעודה . "ירדנו" על 4 אומולים משובחים ולא נודע כי באו אל קרבינו. לעת ערב, מזג האוויר השתנה באחת.. "הבייקאל ", אומר לי סמיון, הוא מזגן אחד גדול. מימיו הקרירים מצננים את חופי האגם. תיירים מקומיים רבצו על רצועת החוף וחלקם אף העזו ונכנסו לטבול. מתוך הכפר ליסטויאנקה, נמשכת הדרך ומטפסת מעל לכפר וכעבור כ – 200 מ' היא מסתיימת באחת. בנקודה זו יש תצפית מדהימה לעבר האגם. סמוך לתצפית יש עצים, ועליהם קושרים המקומיים סרטי בד. לא רחוק משם נכנסנו לבקר בחצרו של בית שבו עמלו בני – הבית בעישון של אומולים. עשן שהריח דגים היתמר מתוך מתקני עישון שהיו בחצר.והמעשנים האפופים עשן, נראו כעולים מתוך האוב. מכאן מובלים האומולים אחר – כבוד אל דוכני המכירה..סמוך למעשנות עמדו תאי עץ שבהם עישנו דגים בעישון קר.


צילום: נסים קריספיל

כנסיית הבשורה -
לעת ערב, חזרנו לאירקוצק והלכנו לבקר בכנסיית הבשורה . לפתחה ישבו שיכורים מקומיים שהושיטו יד לצדקה, כדי שיהיה להם במה ל"תדלק" הלאה. למי שחולף על פניהם ולא נותן, הם מסננים לעברו קללות רוסיות – עסיסיות, ואפילו סמיון שבא ויוצא כן כבביתו לא נותר אדיש ושאג לעברם את הקללה שאני זוכר עוד מילדותי "יובטפויומאט" שנשמעת כקללה , אבל לא מן הראוי לתרגמה. לפאת דרום, משתרע בית קברות קטן. סמוך לו ניצבה אנדרטה לזכר החוקר הדגול  ויטוס יוהנסן ברינג יורד ים דני שפעל בשירות רוסיה , התנדב לצי הרוסי ושרת בצי הבלטי. ב- 1724 הוא  עמד בראש משלחת שהייתה אמורה לצאת דרך היבשה לחצי האי קמצ'טקה. משם הוא היה אמור לרדת חזרה אל הים ולחפש את הגשר שחיבר בין אמריקה הצפונית לאסיה. הוא עבר במיצר המפריד בין אסיה  לאמריקה הצפונית וגילה לראשונה שאסיה וצפון אמריקה אינן מחוברות. ב- 1730 הוא יצא עם משלחת לכיוון אלסקה, אבל בשל סערה עזה ספינתו נהדפה לכיוון קמצ'טקה ועוד בטרם הגיעו לקמצ'טקה הוא הצליח לשזוף מרחוק את חופי אלסקה. אף שלא היה באלסקה, הוא נודע בעולם כולו כמגלה אלסקה.מיותר לציין שב – 1876 רכשה ארה"ב  את אלסקה מהרוסים תמורת סכום מגוחך של 7.2 מליון דולר. עסקה זו  נודעה בעולם כעסקת הנדל"ן  הטובה ביותר שבוצעה בכל הזמנים. הכנסייה. בינות למצבות, יש אחת שמשכה את ליבי של גזע כרות, ללא ענפים וללא שורשים. סמיון אמר לי שזו הדרך של הכנסיה לציין שלנפטר היו רק בנות ולא היה לו יורש שימשיך את זרעו. נבנתה בין השנים 1754 – 1759. בניגוד לכנסיות האחרות שנבנו באירקוצק בעץ, היא נבנתה ביסודה באבן., כמו כל המבנים דאז. היא נשרפה פעמיים כשהשריפה השנייה שארעה ב- 1879 כילתה אותה כליל. היא נבנתה שוב באב ב - 1891. היא נהרסה בשנות השלטון הקומוניסטי והוקמה מחדש ב- 2004.


צילום : נסים קריספיל

בית הכנסת היהודי של אירקוצק
הוא נפגע בשריפה גדולה שהתרחשה ב – 2004, כשבקרנו בו, הוא היה בתהליך של שיפוץ.שוכן  Karla Libknichta. ברחוב -
לא רחוק מהרובע היהודי העתיק. בתי העץ שבהם חיו יהודי הרובע נשתמרו ברובם, עד עצם היו הזה.
 הרב של חב"ד אהרון וגנר נטל על עצמו את מלאכת השיפוץ. אף שהיה מוקף בפיגומים ונמצא בעיצומו של שיפוץ, ניכר היה בו שמהודר היה. הרב וגנר נעדר מהעיר באותה עת ולא היה מי שיספר על בית הכנסת יעל הקהילה ומה שתועד, זה צילומי בית הכנסת בתהליך השיפוץ. בדף הבית של קהילת יהודי אירקוצק מצאתי כתוב: שיו"ר מנהלת העיר מר לבגין בא לפקח על שיפוץ בית-הכנסת, אשר נהרס עד היסוד לפני כשנתיים. הוא התרשם לטובה מן ההתקדמות ובייחוד מאיכות העבודה..
זה היה ביקורו הראשון בבית-הכנסת, והוא הבטיח לסייע כמיטב יכולתו. לפני פסח נפגש הרב ווגנר עם מר לבגין כדי לדון בשיפוץ בית הקברות היהודי הישן בעיר. בית-קברות זה ממוקם במרחק של 5 דקות הליכה מבית-הכנסת..
מר לבגין הודיע לרב ווגנר כי חצי מיליון רובלים הוקצו מתקציב העירייה לשיפוץ בית-הקברות. הוא גם הבטיח לעזור במימון שיפוץ בית-הכנסת. יותר מ 100,000$ כבר הושקעו בפרויקט הודות לתמיכתם של קרן משפ' רוהר, מר ויקטור ווקסלברג ותורמים מקומיים. ועוד מצאתי כתוב: .
" חידוש מפתיע דווקא בסיביר הרחוקה: עיריית העיר אירקוצק שבסיביר, הציבה היום תמרורים בחזית בית הכנסת במרכז העיר, המורה על איסור חניית רכבים בשבת, בכל חזית בית הכנסת. רבה של אירקוצק ושליח חב"ד הרב אהרן הכהן ווגנר אמר לשטורעם: "היוזמה כמו הביצוע היא של עריית אירוקצק, העומדת במשך כל ימות השנה לצידה של הקהילה היהודית המתפתחת בעיר". דיירי הרחוב והעוברים ושבים הגיבו בחיוב, זאת בהמשך למרקם והיחסים הטובים השוררים בעיר בין היהודים ותושבי העיר והסכימו לא להחנות את רכבם באזור בית הכנסת בכל שבוע, מיום שישי אחה"צ ועד מוצאי שבת, כפי שמורים התמרורים החדשים. הקהילה היהודית באירוצק כוללת היום בית כנסת מרכזי, מוסדות חינוך "אור אבנר" מיסודו של הנגיד ר' לוי לבייב ומוסדות רווחה וחסד"
טלפונים: בית הכנסת - 7-3952-209123 הקהילה היהודית – 73952335677


צילום: נסים קריספיל

ביתו של קיריל המארח
מבית הכנסת המשכנו לביתו של המארח שלי קיריל. קיריל מתגורר בבית דירות שנבנה בתקופת השלטון הקומוניסטי. חדר מדרגות עלוב ומטונף מביא אותי אל הקומה השנייה. הבית קטן, מוזנח משהו, קיריל התגרש ועבר לגור בו עם אימו. קיריל בן 50 לערך, חביב מאוד, עובד למחייתו כנהג של מיניבוס. על בסיס של שכירות יומית. הוא משלם לבעל המיניבוס 700 רובל ביום, אחרי מלוי דלק ואת היתרה הוא לוקח לעצמו. ביום טוב הוא משתכר כ- 1500 רובל . אימו שהיא בת למעלה מ -80 , חזקה עדיין, מבלה את ימות הקיץ בדטצ'ה המשפחתית הנמצאת במרחק של 10 ק"מ מהבית. מגדל שם ירקות. קיריל הכין לי סלט נפלא מירקות אורגאניים שאימו מגדלת.האימא מעדיפה לבלות את לילותיה בדטצ'ה ולא לשוב הביתה. שם יש לה חתול שהיא אוהבת מאוד והוא מארח לה לחברה. אביו של קיריל מת עליו כשהיה בן שנה. אימו נישאה בשנית והוא נקשר מאוד לאביו החורג שגידל אותו כבן אבל גם הוא נפטר. סמיון נשאר ללון בביתו של קיריל דודו כי למחרת היום הוא אמור היה להסיע אותי מקדם לתחנת הרכבת, כדי לעלות לרכבת היוצאת לעבר אולאן אודה מרחק של 8 שעות מאירקוצק. למחרת היום, ועוד בטרם יציאה, קיריל טרח להכין לנו כוסמת נפלאה, נקניקיות, סלט ירקות. הודיתי לקיריל על האירוח הנפלא .

צילום: נסים קריספיל

בדרך לאולאן אודה -  Ulan Ude
סמיון הקפיץ אותי לתחנת הרכבת, הדרך בשעת בקר מוקדמת זו, הייתה ריקה, רכשתי כרטיס לתא בודד לרכבת הנוסעת לוולדיווסטוק . הקונדוקטור הגיש לי שקית ובה שני סדינים, ציפה לכרית ומגבת. הרכבת אמורה לחצות את הרפובליקה הבוריאטית שבירתה היא אולאן אודה. בעבר הקדום, גרו בה שבטים נוודים שנתקיימו מצייד איילים ומדייג. במאה הראשונה לפנה"ס,  שבטי ההונים מקיימים בה ממלכה עצמאית. כעבור 300 שנה, הם פושטים על אירופה ועוזבים את החבל. בן החבל ג'ינג'יס חאן  שהחל את מלחמות השבטים באזור ב – 1206, מקים אימפריה המשתרעת מגבולה המזרחי של סין ועד פולין והונגריה. במאה ה – 16 משתלטים הרוסים – מוסקבאים על האזור ומתחילים ליישב אותו. נכונו לי עוד  8 שעות של נסיעה, זה התחיל בחצייה של טייגה, אח"כ נצמדה הרכבת לאגם הבייקאל, גשם ראשון יורד סוף סוף על סיביר. ב – 100 ק"מ האחרונים היא מתרחקת מהאגם עד הגיעה לעיר אולאן אודי. ביציאה מהתחנה , אני מחליט לתפוס נהג מונית שיסיע אותי לתחנת האוטובוסים ממנה נוסעים לאוסט ברגוזין. אני מגיע לתחנה ובדלפק הכרטיסים אומרת לי המוכרת שהאוטבוס שהיה אמור לצאת לברגוזין, לא יצא כמתוכנן והבא הוא רק ביום המחרת ב – 08:00. מתחנת האוטובוסים שהייתה ממוקמת בלב העיר, אני צועד רגלית לעבר מלון קרוב. מתמקם בחדר ומחליט לנסוע למוזיאון האתנוגראפי הממוקם מחוץ לעיר. מיניבוס מס' 8 מביא אותי עד לפתחו של המוזיאון הפתוח , נסיעה של רבע שעה ממרכז העיר.
צילום: נסים קריספיל

המוזיאון האתנוגראפי הפתוח
כניסה דרך שער בוריאטי ססגוני. המוזיאון משתרע על שטח ענק ומשתלב בתוך יער צפוף של אורנים. מפה מאירת עיניים הניצבת ליד השער,  מפנה אותך אל האגפים השונים של המוזיאון. תצוגה מרהיבה של התרבות החומרית של השבטים הבוריאטים שנדדו בחבל זה עם המקנה. תצוגה נאיבית משהו של אוהלים, מגורים במבנים שהיו עשויים מקליפות עצים ומענפים, כלים שהיו עשויים מעורות של בעלי חיים שניצודו, כלים מעץ, כלי ציד, נשק, מלאכות מסורתיות, פולחן, שיחזור של אוהל השמאן עטוי בשלל פרוות ומקושט בפסלונים. המעבר למגורים ביורטה הבנויה משלד עץ מתפרק המכוסה בלבד שנעשה מפרוות של בעלי חיים. ומהיורטה לתצוגה מדהימה של בתי עץ המאפיינת את אדריכלות בתי העץ שהתפתחה באזור החל מהמאה ה-16 ועד היום. לקינוח, נבנתה כאן גם חוות חיות המאכלסת את בעלי החיים הביתיים במשקו של האיכר המקומי ואת בעלי החיים ששרדו בטבע הקרוב.. יש כאן דובים, איילים, גמל דו דבשתי, פנתרים, שועלים קראקאלים ועוד. אף שהמוזיאון פתוח מ 08:30 עד 21:30, לא נותר לי זמן רב לבלות בו והעובדים נשפו בעורפי ורמזו לי לצאת.






צילום: נסים קריספיל

שוטטות בעיר
את שעות האור האחרונות ביליתי ברחוב המרכזי של העיר שחלקו הפך למדרחוב. ישבתי לי בקפה מקומי והתענגתי על בירה קרה. שעה ארוכה התבוננתי בעוברים ושבים. רובם מלוכסני עיניים. שתי עלמות צעירות התיישבו בשולחן סמוך, אזרתי עוז ושאלתי אם אפשר להצטרף והן נענו בחיוך רחב. הן ליהגו באנגלית טובה. הזמנתי אותן למשקה וכעבור שעה קלה הצטרף לשולחן ידיד טוב של השתיים. הם הציעו לערוך לי סיור רגלי במרכז העיר שבמהלכו ספרו לי מעט על תולדות העיר. היא מונה כחצי מליון תושבים. נוסדה ב – 1666 ונחשבת לבירת הרפובליקה הבוריאטית. השבטים הקדומים שחיו בטייגה של האזור היו אבנקים שפרנסתם הייתה על צייד איילים, דייג, בקר וגידול סוסים. תרבות זו נעלמה עם פלישת השבטים הבוריאטים שחדרו ממונגוליה. היא שימשה כמרכז מנהלי שחיו בו חיילים קוזאקים שתפקדו בימי הצארים על תקן של "משמר הגבול". הם סרו למרותו של הצאר וגבו מהשבטים הבוריאטים מס על פרוות. את המס שילמו השבטים בפרוות. הבוריאטים הידועים גם היום כאנשים שלווים, לא התנגדו למרות שהטילו עליהם הצארים. יש הטוענים שזה בגלל ההכרות שערכו להם הקוזאקים עם "מי האש" הוודקה הרוסית. שמה הקדום  של אולאן אודה היה    Udinskoye  ו ב – 1775 הוא קוצר ל - Udinsk . השם הנוכחי אולאן אודה מקורו בשפה הבוריאטית והוא הוענק לעיר ב – 1934. פירוש השם הוא "אודה האדום" אודה הוא שמו של הנהר הזורם סמוך לעיר, יש אומרים שפירוש השם הוא "השער האדום" המשקף את האידיאולוגיה הקומוניסטית של ברית המועצות. הדת המקומית הייתה בודהיסטית וכבר ב – 1741 הוכרה דת זו על ידי הקיסרית יקטרינה השנייה כדת המרכזית של המיעוטים שחיו במזרח סיביר. בודהיסטים רבים קבלו עליהם את עול הנצרות בכפייה, אבל המשיכו לקיים את עיקרי דתם. ב – 1930, ראשיתו של הדיכוי הסטליניסטי הוצאה הדת הבודהיסטית אל מחוץ לחוק.  עם הגעתה של הרכבת הטראנס סיבירית לאולאן אודה ב 1900 זינקה אוכלוסיית העיר שמנתה 3500 נפש ל- 126,000 נפש במהלך 35 שנה. בשל מיקומה על נתיב המסחר בין רוסיה לסין ומונגוליה, היא שגשגה כל השנים והיא נחשבת היום למרכז המסחרי תעשייתי המשגשג ביותר בסיביר. היא יושבת על הק"מ ה – 5640 של המסילה הטראנס סיבירית. החודשים ינואר מרס נחשבים לקרים ביותר בשנה, בהם צונחת הטמפרטורה לכדי מינוס 27 מעלות. יוני אוגוסט  ידועים כעונה נעימה, אף שהטמפרטורות בקיץ יכולות להגיע גם לכדי 35 מעלות. ועוד בטרם הסתיים לו ההסבר המלומד הגענו לכיכר העיר. שם ניצב לו  ראשו של לנין הידוע כפסל הראש הגדול ביותר שאי פעם פוסל בעולם. אני מתבונן במגלומניה הסובייטית ולא מאמין שאפשר להשקיע כל-כך הרבה מחשבה ומאמץ בלפסל את ראשו של לנין והכי עצוב שתיירים שמגיעים לכאן  לא יודעים כלום על התרבות הבוריאטית, אבל כולם יודעים שבאולאן אודה ניצב לו פסל הראש של לנין הגדול ביותר בעולם, משם המשכנו לקתדראלת  אודיגיטריבסקי – Odigitrievsky השוכנת במרכז העיר.. בנייתה החלה בשנת 1741 והסתיימה ב – 1785 . בשעה מאוחרת זו היא הייתה סגורה למבקרים.




צילום: נסים קריספיל